בפרשת השבוע נקרא על דיני הסוטה.
אשה שבעלה קינא לה (הזהיר אותה לא להתיחד עם גבר מסויים) והיא עברה על דבריו, מובאת לבית המקדש שם הכהן משביע אותה ומשקה אותה במים שמעורב בהן אפר מקרקע המקדש, ושנמחקה בהן מגילה שהיה כתוב עליה את פרשת הסוטה כפי שהיא כתובה בפרשתינו.
״והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה, ובאו בה המים המאררים למרים, וצבתה בטנה ונפלה ירכה, והיתה האשה לאלה בקרב עמה״.
 
הגמרא במסכת סוטה אומרת- ״כל הרוצה לראות בה 
, רואה. ונשים חייבות לראותה שנאמר- ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכנה״.
זאת אומרת שהטקס שנעשה במקדש לאשה הסוטה, לא נועד רק לענישה של האשה שנחשדה בזנות, אלא היה כלול בו אלמנט חינוכי של הרתעה. ולכן האנשים ובפרט הנשים ששהו בבית המקדש באותו זמן, היו צריכים לבוא ולצפות במה שנעשה לה כדי ללמוד מוסר. שהרי לפני תחילת כל התהליך היו מנסים לגרום לה להודות שנכשלה, על מנת לחסוך ממנה את המוות הקשה, ואת מחיקת המגילה שהיו עליה שמותיו של אלוקים, וכך  מתואר במשנה- ״בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים״... דהיינו שניתן להבין שנכשלת בעקבות שתיית אלכוהול או לחץ חברתי, אך כעת את יכולה להודות ולעצור את כל התהליך.
ואם כן הצופים, היו שומעים אף הם את דברי המוסר שאמר הכהן לאשה, ואם היא לא נשברה, הם היו עדים לטקס שכלל את השבעת האשה והשקאת המים, שביררו האם אכן היא חטאה או שלחינם חשדנו בה.
 
מצד שני, נראה שהתורה אומרת לנו שהצפייה בהשקאת הסוטה גררה איתה השפעה שלילית, כפי שרש״י מביא כאן בפרשה- ״למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף״.
זאת אומרת שלמרות שאותו צופה בא במטרה לקיים מצווה וללמוד מוסר, עם כל זאת למעשה, הוא נחשף לסיפור של אותה אשה. ולכן עליו לגדור את עצמו לזמן מה מן היין ולהיות נזיר, כדי להתרחק מניאוף.
 
ולכאורה הדברים תמוהים, אם התורה אומרת שזוהי מצווה לראות את הסוטה בבית המקדש, (ולא עוד אלא שכאשר התרבתה הזנות בעם ישראל, פסקו מלקיים את הטקס הזה מפני שכל מטרתו היתה חינוכית ואם הוא איבד את כוחו לא היה עוד טעם לקיים אותו) אנחנו מבינים שיש להשתתפות בטקס השפעה חיובית על הצופים, ומצד שני אומרת התורה, שיש כאן חשיפה שלילית, שמצריכה את הצופים לעשות תיקון, כדוגמת נדר הנזירות שאוסר על שתיית יין?
 
בספר פרי הארץ שכתב הרב מנחם מנדל מויטעבסק (מאבות החסידות חי בטבריה) מתפרשת התמיהה הזו על פי דברי המשנה במסכת אבות- ״כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, אבל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזים אותו ממקומו״.
 
לדבריו, ראיית הסוטה בקלקולה ללא נקיטת צעד מעשי בעקבות כך, תהפוך לצופה לרועץ למרות כוונתו הטובה. וזאת משום שהוא מכניס את עצמו לסיטואציה של חכמתו מרובה ממעשיו, היות והוא רק למד מוסר באופן תיאורטי ופאסיבי בלבד, וכפי שהמשנה אומרת שבמצב כזה- ״הרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו״. כך שהחשיפה לאירוע השקאת הסוטה תגרור בעקבותיה השפעה שלילית, שלא היתה מגיעה אליו לולא היה צופה במעמד הזה.
ולכן אומרים חז״ל שאותו צופה צריך לעשות צעד מעשי, ולנדור נדר נזירות, שיאסור עליו שתיית יין לזמן מה, וכך המוסר שנלמד יכלול גם מעשה.
 
אמנם דבריו נאמרו ברובד טמיר ורוחני, אך ננסה אולי לפשט אותם במידת האפשר, ולהשתמש בכיוון המחשבה הזה במילים פשוטות יותר.
 
תיאוריית הלמידה החברתית של בנדורה, טוענת שהתנהגויות נלמדות לא רק מהתנסות אישית אלא אף מצפייה באחרים. אבל הלמידה הזו בדומה להתנסות האישית, תלויה בחיזוקים ועונשים שהיא מביאה עימה, וכאשר נראה למשל התנהגות שגוררת בעקבותיה ענישה, לא נרצה לחקות אותה בעתיד.
אולם יחד עם זאת, למרות שהעונש מכחיד את החיקוי, הוא לא יכול למנוע את עצם הלמידה, ולמרות שהענישה מלמדת שלא כדאי לבצע התנהגות מעין זו, בכל זאת ההתנהגות נכנסה ונקלטה אצלנו, גם אם בחרנו לא לבטא אותה כרגע.
 
על פי עקרונות מימדי המרחק הפסיכולוגי שהזכרנו בשבוע שעבר, הצופה שרואה את הסוטה בקלקולה מתקרב אליה בכל ארבעת המימדים: 1: טמפוראלית- הוא נוכח באירוע בזמן אמת. 2: פיזית- הוא רואה במרחק מטרים ספורים את הכהן משביע ומשקה את הסוטה את המים. 3: חברתית- הוא נוכח במקום במטרה לצפות ולראות את המתרחש, כך שהיא מענינת ומסקרנת אותו. 4: היפוטתיות- פיתויים וחטאים מופשטים, לובשים כאן לנגד עיניו צורה חיה ומוחשית, של אשה מסוימת שנחשדת בזנות.
 
אם נשלב יחד את עקרונות הלמידה החברתית ועקרונות המרחק הפסיכולוגי, נבין כעת בדרך מסוימת את המושג- ״חכמתו מרובה ממעשיו״.
הצופה אמנם בא לקיים מצוה וללמוד מוסר ממה שעושים לאותה סוטה בבית המקדש, אך למעשה בצפייה הזו הוא נחשף לתכנים שליליים שגרמו לה להגיע לסיטואציה הסופית הזו שבה יוכרע גורלה.
ולכן אומרת התורה- ״יזיר עצמו מן היין״ כי בכדי שהצפייה תכלול למידה חיובית בלבד, עלינו לוודא שלא יווצר מצב של ״חכמתו מרובה ממעשיו״,אלא להיפך, שהצופה יהיה בגדר של "מעשיו מרובים מחכמתו".  דהיינו שלמרות ההיחשפות לתוכן השלילי של מעשי הסוטה, ולמרות המרחק הפסיכולוגי שיצר קירבה בינו לבינה. הוא יתרכז במוסר ובענישה שלה, וידור נדר נזירות, וכך הוא יצליח ליצור תגובה של מרחק פסיכולוגי מהרקע שלה, על ידי התרחקות מגורמי הפיתוי שעלולים לדרדר גם אותו לזנות.
ויתכן שהביאור לכך הוא על פי דברי הרמב"ם בחיבורו "שמונה פרקים"- " המעשים הטובים הם המעשים השווים הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע, האחת מהן תוספת והשניה חסרון... ומפני שאין האדם בטבעו בתחילת ענינו בעל מעלה ולא בעל חסרון,.. ראוי שילכו ברפואתו כדרך רפואות הגופות.. נראה על איזה צד נטה ויצא, ונעמוד כנגדו בהפכו עד שישוב אל השווי, וכשישתווה נסלק ידינו מן ההיפוך, ונשוב לעשות לו מה שיעמידהו על שוויו"...
זאת אומרת שהצופה שבא ללמוד מוסר מן הסוטה, ולהתחזק בדרכי המוסר והצניעות, זקוק כעת לחיזוק מיוחד על מנת שיצליח לחולל בקרבו שינוי אמיתי ובר קיימא, ולכן מוטב לו לנדור נדר נזירות ולפרוש לזמן מה משתיית יין, וכך בעזרת ההקצנה הזמנית שתרחיק אותו מכל מה שהסוטה מסמלת, הוא יטמיע בנפשו את המסר החיובי שרצה ללמוד.
 
התורה מלמדת אותנו אם כן, שלא די בצפייה בכוונה טובה, ולא די בכך שאין חיזוק להתנהגות הנצפית. אלא דרושה גם תגובה מעשית חיובית שתשלים את הלמידה.
השילוב של הצפייה בענישה של הסוטה, בצירוף נדר הנזירות האקטיבי מכאן ולהבא, יבטיחו בעזרת שמירת המרחק הפסיכולוגי מן הסוטה, ובעזרת העשייה הטובה והחיובית, שרק המסר החיובי ישאר אצל אותם הצופים שבאו לחזות בטקס.