בפרשת השבוע נאמר- "ולדבקה בו" , דהיינו שבני ישראל מצווים להידבק באלוהים.
רש"י מביא את דברי חז"ל שאמרו כי קיום המצווה הזו הוא על ידי שאנחנו דבקים בתלמידי חכמים, אולם הרמב"ן פירש זאת באופן אחר- " ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עימהם אבל הוא לפני ה' ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה"...
דברי הרמב"ן מזכירים את דברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים שכתב שם בחלק השלישי- "כשאתה מתפלל בהנעת שׂפתיך בפנותך אל הקיר וחושב על מה שאתה קונה ומוכר, וקורא את התורה בלשונך כשלבך נתון לבניין ביתך, מבלי שתתבונן במה שאתה קורא, וכן כל אימת שאתה עושׂה מצווָה אתה עושׂה אותה באיבריך כמי שחופר חפירה בארץ או חוטב עצי הסקה מן היער, מבלי להתבונן במשמעות המעשׂה הזה, ולא במי שממנו יצאה (המצווה) ולא מה תכליתו (של המעשׂה) - אזי אל תחשוב שהגעת לתכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר עליהם קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם... שייווצר לבן אדם מצב כזה של השׂגת האמיתות ושׂמחה במה שהשׂיג, שישׂוחח בו עם אנשים ויעסוק בצרכים ההכרחיים של גופו, ובו בזמן שׂכלו מופנה כולו כלפיו יתעלה כשהוא בלבו תמיד לפניו יתעלה, תוך שהוא עם בני-אדם בחיצוניותו באופן שנאמר במשלים הַשִּירִיִּים שהומשלו לעניין זה: אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק, פִּתְחִי לי אחותי, רעיָתי, תמתי, שראשי נִמלא טל, קווֻצותַי רסיסי לילה... אין ישיבתו של אדם, תנועותיו ועשׂיותיו שעה שהוא לבדו בביתו כישיבתו, תנועותיו ועשׂיותיו שעה שהוא לפני מלך גדול. ואין דיבורו ועליזותו שעה שהוא בין בני ביתו וקרובי משפחתו, כדיבורו במושב המלך. לכן הבוחר בשלמות האנושית ושיהיה איש האלוהים באמת, ישׂים אל לבו ויֵדַע שהמלך הגדול האופף אותו, הצמוד אליו תמיד, גדול מכּל פרט שהוא מבני-האדם, אפילו יהיה זה דוד ושלמה. מלך צמוד ואופף זה הוא השׂכל השופע עלינו שהוא החיבור¹ בינינו ובינו יתעלה. וכשם שאנו השׂגנוהו באותו אור שהשפיע עלינו, כמו שאמר: באורך נראה אור, כן באותו אור עצמו הוא צופה בנו, ובגללו הוא יתעלה עִמנו תמיד, צופה ומשקיף: אם יִסָּתֵר איש במסתרים ואני לא אראנו"...
 
משמעות דברי הרמב"ם והרמב"ן בעניין הדבקות מתחלקת לשני חלקים:

1. ההכרה הכללית בכל מצב בכך שאלוהים צופה ומביט עלינו ונוכחותו קיימת לצידנו בכל זמן ובכל מקום.
2. הדבקות המחשבתית שנדרשת מאיתנו בזמן העשייה המעשית של המצוות ולימוד התורה, וברמה גבוהה יותר- גם בחיי היום יום.      

 
האדם המאמין חי את חייו כביכול בבית האח הגדול, הוא מודע בכל העת לכך שיש עליו השגחה צמודה ופרטית על כל רגע מחייו. אולם אותה השגחה עליונה איננה משקיפה רק על מעשיו הגלויים, אלא היא חודרת גם לפנימיותו ורואה את מחשבותיו.
הרמב"ם מסביר בכמה מקומות שהחיבור בין האדם לאלוהות הוא בשכל, ולכן יש חשיבות מיוחדת לעשיית המצוות מתוך כוונה ומודעות שלמה של התודעה והשכל, שאם לא כן זוהי עשייה שאין בה חיבור בין האדם לבוראו.
 
חיי האדם המאמין עלולים להישמע לנו כחיי אנשים הסובלים מהזיות ופארנויות רדיפה למיניהן, ואולי גם לתהות האם אין זה מעיק לדעת שיש עלינו השגחה צמודה ללא הפסקה?
 
ובכן, הרמב"ם אכן מדמה את חיי האדם להימצאות בהיכל המלך, מצב בו בלתי אפשרי לעשות ככל העולה על רוחו ולהתנהג בחופשיות, אבל הסיבה לכך היא הקירבה אל המלך וזה משנה את כל התמונה ומראה את צידו השני של המטבע.
דוד המלך אומר בתהילים- "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי".
אם נתבונן נראה כי דוד לא אומר שהוא לא ירא מן המוות בגלל בטחונו באלוהיו שיציל אותו מרודפיו, אלא הוא מתנחם כבר בעצם ההכרה בכך שהבורא עימו.
האדם המאמין שדבק באלוהים זוכה בהתאם לכך להשגחה מיוחדת מלמעלה כפי שכתוב בתהילים- "הנה עין ה    'אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, נפשנו חיכתה לה עזרנו ומגננו הוא כי בו ישמח ליבנו כי בשם קדשו בטחנו יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך". זאת אומרת שככל שמתחזקת ההכרה השכלית והנפשית בנוכחות הבורא בחיינו, כך מתהדק החיבור שלנו אליו ואנחנו זוכים לשמירה והשגחה פרטית הדוקה יותר.
 
הגדרת השכל כ"כבוד השם" על פי דברי הרמב"ם, והאמירה כי הוא זה שמחבר בינינו לבין האל הינה יוצאת דופן ביחודיותה.
בעולם העתיק סברו כי המוח איננו איבר מרכזי כלל בהתנהגות האנושית, אריסטו חשב כי הוא איבר לא מרשים ונועד לצנן את מערכת הדם.
בעת החדשה המוח עמד במרכז החקירה, מאז שרנה דקארט הסביר כי הוא המניע את התנהגות באינטראקציה עם הנפש, ומאז שניתוחים ופגיעות מוחיות המחישו למדענים והוגי הדעות את תפקידו המרכזי של המוח על מערכת העצבים והתודעה. מחלוקת עזה ניטשה בין לייבניץ וקאנט לבין האמפריציסטים הבריטיים בשאלה- האם המוח מכיל ידע מולד כל שהוא או שהאדם נולד כלוח חלק, ומקור כל הידע שלנו הוא ההתנסות המעשית בחיינו. אולם גם לייבניץ וקאנט שסברו כי יש במוח רכיב אלוהי של ידע מולד, לא טענו כי תפקידו של המוח והשכל הוא- להתחבר לאל. גם חוקרים בני זמננו כמו פנפילד שטען כי לאחר מיפויו של המוח לאזוריו, הוא נואש מלמצוא את מקום התרחשות פעילויות כמו- השראה, רצון, תקוה ואמונה וכיוצא בזה ומכך הוא הסיק שמוכרחים להודות בקיומה של נפש מלבד המוח הפיזי, לא טען בכך שזוהי מהותו של המוח.
אולם הרמב"ם מדגיש מעבר לכך, ואומר לנו כי כמבט של אמונה עצם הפעילות השכלית במוח מגדירה את מהות האדם ויכולתו להשגת האל, והדבקות בו, כפי שכתב- "מלך צמוד ואופף זה הוא השׂכל השופע עלינו שהוא החיבור בינינו ובינו יתעלה". ומשום כך ישנה חשיבות כה מרובה לעבודת המחשבה בחיי האדם המאמין, מעבר להשלכות ההתנהגותיות המעשיות של הידיעה שאנחנו חיים תחת עיניו הפקוחות של הבורא, וזאת כי המעשה היבש שנעשה ללא כוונה ומודעות לא משקף את מהות החיבור של האדם לבוראו.. וכפי שכתב הרמב"ן כי הדבקות המחשבתית התמידית של האדם בבורא עושה אותו "מעון לשכינה" , מפני שהוא משתמש במוחו ובשכלו לתכליתם וייעודם האמיתי. ולכן דוקא החיים מתוך הכרה כי הבורא צופה בנו ומשגיח עלינו ללא הרף, מחברים אותנו אליו וכך השכל וההכרה האנושית של נשמתנו מגיעים להגשמתם ומילוי תפקידם.