הפרשה פותחת בברכה לפנחס שעצר את המגפה שהרגה בעם ישראל עשרים וארבעה אלף איש, בכך שהרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, שעוררו את חרון אפו של ה׳.
״פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם... הנני נותן לו את בריתי שלום״...
 
רש״י מביא את מאמר חז״ל- ״לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן״.
פנחס לקח סיכון עצום והעז להיכנס לאוהלו של זמרי נשיא שבט שמעון, ולהרוג אותו על כך שלקח את המדינית לעיני משה ואהרן וכל העם. ולמרות שבכך נעצרה המגפה, ביזו אותו השבטים וטענו שהמעשה ההרואי שלו נובע ממניעים פרועים ופסולים שירש מסבו יתרו שהיה מפטם ומקריב עגלים לאלילים.
 
ולכן מדגישה התורה שפנחס הוא נכדו של אהרן הכהן.
אהרן היה כמאמרו של הלל הזקן- ״אוהב שלום ורודף שלום״ וגם כאן אומרת התורה- ״הנני נותן לו את בריתי שלום״ שכרו של פנחס היה ברית שלום, ברית כהונת עולם. בזכות מסירות הנפש שלו קיבל פנחס את הכהונה מכאן והלאה.
ובכך הכריז ה׳ שהמניע של פנחס היה מידת השלום, ולמרות שהוא ביצע שפיכות דמים, הוא התכוון בכך להחזיר את השלום בין ישראל לאלוקיו.
 
ניתן להמשיל זאת לדבריו של החזון איש על מידת העצלות, כפי שתיאר זאת במכתבו- ״לפעמים אפשר למצוא את העצלות לגורם לתנועה ולמרץ, כשהתנועה הטבעית למלא תאוותו, חשקו ומתקו. ושמה בחביון לב, דופק פקפוק ולחש באזנו- לא! משהו שלא בסדר! אבל העצלות מערפלת, שלא יוסיף כח להכריז מלחמה נגד בחירת נפשו הזדונית״...
דהיינו שלפעמים תכונה יכולה להביא את האדם לפעולה המנוגדת וסותרת לה כביכול, כמו המרץ למהר ולחטוא שנובע בעצם מעצלות לעצור ולהילחם ביצר המפתה.
 
כך גם בנוגע לפנחס, השבטים טענו שהוא אדם עם נטיה משפחתית לשפיכות דמים וזה מה שהוביל אותו להרוג את זמרי וכזבי. ורק ה׳ גילה ששפיכות הדמים נבעה ממידת השלום שירש מסבו אהרן הכהן.
 
יחד עם זאת אין זה אומר שתמיד המצב הוא שפעולה טובה מנוגדת לטבע האדם.
דוד המלך נולד אדמוני, וכפי שחז״ל אומרים זהו טבע המוביל לרציחה, ולכן באמת הוא לא בנה את בית המקדש כפי שאמר לשלמה בנו- ״ויהי עלי דבר ה׳ לאמור, דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני״.
אך למרות זאת מעיד על עצמו דוד- ״ה׳ לא גבה ליבי ולא רמו עיני״ ודרשו חז״ל בתלמוד ירושלמי- ״לא רמו עיני בשעה שהרגתי את גלית״.
דוד רועה הצאן מצליח להרוג בעזרת אבן את גלית הענק העומד ומחרף באומרו- ״אתה בא אלי בחרב בחנית ובכידון, ואני בא אליך בשם ה׳ צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יסגרך ה׳ בידי והכיתיך... וידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל״.
 
זאת אומרת, שכמו שבגמרא מומלץ לאדם שנולד במזל מאדים, לנתב זאת למעשים כשרים כמו שחיטת בהמות למאכל. כך דוד המלך האדמוני ניתב את טבעו לשם שמים, ונלחם את מלחמות ישראל מתוך דבקות ובטחון באלוהים, ובעבור הצלת עמו. ומשום כך לא גבה ליבו ולא רמו עיניו, היות והוא לא נלחם כדי לספק את יצריו ולהראות את תעוזתו, אלא למען בני ישראל וארצם.
 
מנגנון העידון של זיגמונד פרויד, מדבר על אדם שמבטא בפועל תשוקות ויצרים פרועים ואסורים, באופן מעודן ו״תרבותי״ שמאפשר לו להוציא אותם החוצה. 
כמו כן החלימה בלילה נועדה לדעתו לאפשר לנו לשחרר את אותן משאלות ויצרים חבויים ובעזרת פתרון מוצלח ניתן לרדת לשורש כוונת החלום וסמליותו, ובכך להשלים את החשיפה של אותן משאלות מודחקות, ולהקל על נפשו של האדם.
הדרך לחשוף את סמלי החלום ופשרו, היא על ידי אסוציאציות חופשיות, בהן האדם ללא משים מגלה את צפונות ליבו.
 
גם אפלטון הזכיר כבר את הקונפליקט בין השכל לנפש המתאווה, ואת פתרון העידון שמכוון את היצרים הפרועים לביטוי מרומם יותר.
הרמב״ם אף הוא מסביר מעין זה, שבכך שבלעם יעץ בפרשה הקודמת לבלק מלך מואב, לשלוח את בנות מואב להחטיא את בני ישראל, חשף את מעמקי יצריו האפלים- ״מי שזה דעתו, בזה תהיה פעולתו״.
 
אם כן, האם באמת ניתן לעמוד על שורש מעשינו ועל טיב המניעים שלנו?
אצל פנחס התורה מעידה על טוהר כוונותיו, וכן על דוד המלך כתובים בנביא ובתהילים פסוקים על צדקותו הרבה, וכן לעומתם מעשיו בלעם הרשע על פי דברי חז״ל במשנה, נבעו ממידותיו הרעות.
 
אך מה בדבר אנשים מן השורה כמונו?
 
הלא ראינו שלפעמים יתכן שמעשה שנראה פסול, נובע מתכונה טובה כמו פנחס שהרג את זמרי, אך הבה לא נשכח את טענת השבטים שהמניע היה צימאון לדם, ולולא שהתורה היתה שוללת זאת, יתכן שזהו אכן היה המניע למעשה הזה.
וכמו שאומר ירמיהו הנביא- ״עקוב הלב מכל ואנוש הוא, מי ידענו. אני ה׳ בוחן כליות ולב ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו״.
דהיינו שאמנם לא ניתן לחשוף את מעמקי הלב ולרדת לשורש מעשינו, אך בכל זאת יש לכך משמעות והשפעה גדולים מאוד.
מפני שיתכן שנדמה לאדם שהוא הולך בדרך הנכונה והישרה, אך בעצם הוא משתמש בחוק או בדת ככלי שרת עבור טבעו ותכונות האופי שלו, ולכן הוא לא שואל את עצמו האם באמת הוא פועל נכון. ומשום כך ביזו השבטים את פנחס ואמרו שהוא מצא פרצה בחוק שתאפשר לו "לעדן" את יצריו ולמצוא להם הצדקה, ולהסתער ולחסל שני חפים מפשע ללא משפט. עד שבא משה וגילה לכולם את הבטחת התורה לפנחס שמעידה על מידת השלום שגרמה לו לקנא את קנאת ה׳.
 
לכן על האדם לבחון את עצמו, ולנסות להיות קשוב למחשבות ולהלך הרוח שלו, וכך עם הזמן להכיר את אישיותו לעומקה, וזה יכול לתת לו כלים להבין מה מפעיל אותו ומה מניע אותו, ולדעת אפילו באופן חלקי, האם באמת מעשיו מגיעים מכוונה טובה והוא מוכן להתאים את עצמו לדרך הנכונה והישרה, גם אם זה מצריך מלחמה בתכונות האופי שלו, או שמא הוא מתנהל על פי תכונותיו הטבעיות המחפשות לעצמן פורקן.