הפרשה מתארת את בגדי הכהונה ועשייתם, והציווי על כך אומר- ״ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת״ .
מבואר בפסוק שיש שני אלמנטים של מסר בבגדי הכהונה- כבוד ותפארת, ומסביר הרב שמשון רפאל הירש- שהכבוד הוא המשמעות הרוחנית של הבגד, שמשמש לעבודת המשכן,  והתפארת היא הצורה המהודרת והיפה שלו.
 
בכל חלקי המשכן ועבודתו אנחנו פוגשים את החשיבות העליונה שהתורה נתנה ליופי ולשלמות החיצונית.
 
המשכן וכליו נבנו בדיוק מרבי, מהעצים והמתכות המשובחות ביותר, וגם בגדי הכהונה נתפרו ונארגו באותו אופן.
כהן בעל מום לא יכול היה לשרת במשכן, וכן קרבן בעל מום לא יכול היה להיקרב על גבי המזבח.
הכהן הגדול היה צריך להיות הגדול מאחיו בנוי בכח ובעושר.
נצטט גם מעט מדבריו של הרמב״ם, בנוגע להלכות הללו- ״בגדי כהונה מצוותן שיהיו חדשים ונאים... היו מטושטשין או מקורעין או ארוכין יתר על מידתו או קצרים פחות ממידתו, עבודתו פסולה... כל כהן שיש בו מום לא יכנס למקדש... ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות...ומפארין אותו ומייפין כפי כוחן, אם יכולים לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו הרי זה מצוה...כל אבן שנפגמה הרי זו פסולה״....
 
אם כן, אנחנו רואים כמה החמירה התורה והחשיבה את היופי החיצוני בבית ה׳ .
כיוצא בזה אנחנו מוצאים גם בימינו אנו, לגביי תלמידי חכמים ובתי כנסת.
כפי שפסק הרמב״ם- ״מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית... ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג משוגעים ולא יכפוף קומתו כבעלי חטוטרת״...
ובשולחן ערוך נפסק- ״אין בונים בית כנסת אלא בגובהה של עיר ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר״ (שנאמר- ״לרומם את בית אלוקינו״)...
 
ונשאלת השאלה מדוע באמת ישנה חשיבות כה גדולה ליופי החיצוני? וכי הקדושה והשראת השכינה כפופות לתנאים גשמיים חסרי תוכן?
 
במשנה במסכת אבות נאמר- ״איזהו מכובד? המכבד את הבריות״
ומבאר שם רבינו יונה מגירונדי- ״המכבד את חבירו, לעצמו הוא מכבד, לא לחבירו. ומה תועלת לאיש כי יעשו לו כבוד? אם נכבד הוא, לא הוסיף במעלתו וכבודו מפני הכבוד אשר עשו לו. ואם נקלה הוא, לא יחזירוהו נכבד כי יכבדוהו... וכן הנותן לכסיל כבוד שטות הוא. נמצאת אומר כי כל כבוד אשר יעשה האדם לבריות, לעצמו הוא מכבד שגורם להם כי בעל כרחם יכבדוהו... אם הקדוש ברוך הוא שכל בריותיו לא נבראו אלא לכבודו... ואף על פי כן אמר- ״כי מכבדי אכבד״ , כל שכן חביריו שאין הגבר חייב לכבדם״....
 
למדנו מדבריו, שהיכולת לכבד את מה שראוי לכך, גורמת לאדם להיות מכובד, כפי שאלוקים מכבד את מכבדיו, למרות שהכבוד שכיבדו אותו לא הוסיף לו מאומה.
 
המשכן נועד להיות המקום בו מתחברים שמים וארץ, מקום בו האדם דבק בבוראו ועובד אותו בקירבה שאין כמותה.
ולכן, לא די בחלק הראשון של ה״כבוד״ אלא צריך יחד עם זאת גם את התפארת.
גם במעמד הר סיני מבאר הרמב״ן- ״שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך, הקולות והלפידים את כבודו ואת גודלו (ובנוסף) ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש״...
דהיינו שחוץ מעצם הנבואה שחווה כל עם ישראל במתן תורה, התלוו למעמד אלמנטים נוספים של קולות וברקים וקול שופר והתגלות מוחשית, שמטרתם היתה לעשות רושם בל ימחה על העם, ״כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים״ .
 
כמו כן המשכן, למרות ייעודו הרוחני, היה זקוק אף הוא לאלמנטים של תפארת, מפני שאם נוצר פער בין הכבוד לתפארת, אזי דעתו של האדם מושפעת מכך.
 
מחקרים אין ספור שנעשו בתחום הפסיכולוגיה הקוגנטיבית והשיפוט האינטואיטיבי, מוכיחים איך החישה והרגש מסוגלים להטות את ההגיון הנורמטיבי, ונציג מספר דוגמאות להמחשת הענין.
הנהון סתמי ולא מודע בראש, מגדיל באופן לא מודע את מידת ההסכמה שלנו באותו זמן, והנדת הראש מקטינה אותה באותה צורה.
מידת הרגש או הכעס שאנחנו חווים כלפי נושא של שאלה שנישאל (למשל על רשלנות ופיצויים) מטה את התשובה שלנו ומשפיעה על דעתינו.
יציגות סטראוטיפית של מרואיין או דמות כל שהיא, גורמת לנו להתעלם מנתונים סטטיסטיים מובהקים, ולשפוט על סמך מראה עיניים מטעה.
 
אם כן, לולא שמתן תורה היה מלווה בהתגלות כה רבת רושם כפי שנכתב בתהילים- ״ההרים רקדו כאילים״ , היה קשה יותר לעם לזכור באופן מוחשי את האירוע ולספר עליו לדורות הבאים, מפני שמלבד המסר המילולי, לא היה אלמנט נוסף שיעיד על גודל המעמד.
ולולא שכל הבא בשערי המשכן היה רואה לנגד עיניו יצירת פאר מושלמת ומרהיבת עין, המנוהלת על ידי כהנים בעלי מראה יצוגי ומוקפד, היה נוצר פער בתודעתו בין הכבוד, שהוא התוכן הרוחני של המקום, לבין התחושה האישית שלו שאמורה לכבד ולהעריך את סגולת קדושת המקום ובכך להתחבר ולשאוב ממנה מלא חופניים.
ולכן ציווה אלוקים את משה- ״ולתפארת״ , כך שהיופי של המשכן וכליו, ושל הכהנים ובגדי הכהונה, ימחישו את ייחודיותו ורוממותו של המקום.
 
אמנם גם עובדי האלילים בכל הזמנים ידעו את הסוד הזה, כפי שנוכח לראות כל המבקר בגבעת הפרתנון באתונה, או ביופי העוצר נשימה הנשקף ממושב האורקל בדלפי, או לכל המבקר בקפלה הסיסטינית.
אך התורה לא התרכזה רק בתפארת, אלא רק ככלי המבטא את הכבוד, כפי שנאמר על בצלאל שבנה את המשכן- ״וימלא אותו רוח אלוקים״ , זאת אומרת שהבנייה התרכזה לא רק במלאכת האומנות אלא בתוכן הרוחני שנוצק לתוכה.
 
ומשום כך גם בתי כנסת ותלמידי חכמים, צריכים להיות מפוארים כדי לא ליצור פער בין הכבוד שהוא התוכן הרוחני שלהם, לתפיסה החושית שלנו אותם. מפני שכל פגיעה קלה בתפארת שלהם, תגרור בהכרח בעקבותיה הטיה שתקשה עלינו לכבד אותם כראוי, ובכך יחסר לנו מאותו כבוד שיכולנו להתחבר אליו כפי שהסביר רבינו יונה.