בפרשת השבוע אנחנו קוראים על בניית המשכן, והיא פותחת במצוות התרומה- ״דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו״....

בתרומה הזו כל אחד ואחת מעם ישראל תרם למלאכת הבניה כפי רצונו וחפצו, ובנוסף לזה היו עוד שתי תרומות שערכן היה שווה לכל אחד ואחד, ומהן נקנו קרבנות הציבור והאדנים שהעמידו את קרשי המשכן.

 

אנחנו רואים אם כן איך אלוקים חפץ שלכל יהודי מעם ישראל יהיה חלק בבניית המשכן ובקרבנות, כך שהמשכן יהיה מקום מייצג של כללות העם.

מאידך, יש במשכן אבחנה בין רמות שונות בעם, לקודש הקודשים נכנס רק הכהן הגדול ורק ביום הכיפורים, את מלאכת הקרבת הקרבנות מבצעים רק הכהנים, ואת מלאכת השירה והשמירה מבצעים הלויים, ואילו שאר העם אסורים אפילו להיכנס ולגשת אל מקום המזבח.

 

הרמב״ן מבאר שהמשכן מהווה המשך של מעמד הר סיני, ואלו דבריו- ״וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר... והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בסיני, ובבוא משה היה אליו הדיבור אשר נדבר לו בסיני״....

זאת אומרת שכמו שבקבלת התורה, עם ישראל ראה את כבוד ה׳ נגלה אליו, כך שרתה השכינה במשכן. וכשם שמשה קיבל את התורה בהר, כך המשיך אלוקים לדבר אליו מתוך המשכן.

 

אם כן, כפי שבהר סיני השתתף כל העם, וכולם זכו להתגלות האלוקית שהופיעה על ההר, יחד עם זאת היו הבדלי מעמדות במעמד, ולא כולם זכו לאותה דרגה של התגלות. כפי שקראנו בפרשת השבוע שעבר- ״ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק״ , זאת אומרת שגדולי ישראל יכלו להתקרב אל ההר יותר משאר העם, ומשה יותר מכולם כפי שכתוב- ״ומשה נגש לבדו״...

כך גם בהתגלות שהיתה במשכן, למרות שכל העם היה שותף בבנייתו, לא כולם יכלו להיכנס לפני ולפנים, ולעבוד במלאכת הקודש, אלא היתה חלוקה של דרגות- כהנים, לויים וישראלים.

 

הגמרא אומרת שהכלים במשכן (ארון הברית, השולחן והמזבח) מרמזים על שלושה כתרים- כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות.

זאת אומרת שהכלים הללו היו צינורות של שפע רוחני, שדרכם הגיע לעם ישראל ולעולם כולו- חכמה, שפע גשמי, וקירבה לאלוקים.

רבי חיים מוואלוזין מוסיף ומסביר (בספרו נפש החיים) שהמשכן כולו מרמז על האדם- ״האדם מעם הקודש כולל בתבניתו כל הכחות והעולמות כולם, שהן המה הקודש והמקדש העליון, והלב של האדם אמצע הגוף, הוא כללות הכל נגד בית קודש הקודשים אמצע הישוב אבן השתיה. ורמזוהו חז״ל במשנה- יכוון את לבו כנגד בית קודשי הקודשים״....

ובנו רבי יצחק מוסיף שם על דבריו- ״עיקר ענין הקודש והמקדש ושריית שכינתו יתברך הוא האדם, שאם יתקדש כראוי בקיום המצוות כולן... אז הוא המקדש ממש ובתוכו ה׳ כמו שכתוב בירמיהו- ״היכל ה׳ היכל ה׳ המה״ וכמאמרם- ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד.... ויש לפרש על דרך זה את הפסוק- ״וכן תעשו״ , שתדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמכם שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו״....

 

למדנו מדבריהם, שהתרומה שתרם כל אחד מעם ישראל למשכן, מסמלת בעצם את חובתו האישית לבניית אישיותו הפרטית בהתאם לדרך התורה שקיבלו בסיני, ואז הוא יהיה בעצמו ראוי לכך שתשרה עליו השכינה כפי שהיא שורה ונגלית במשכן.

אך אין די בכך שכל יחיד ויחיד יקדש את עצמו באופן פרטי, אלא יש גם את כללות האומה, שמקימה יחד את המשכן ומסמלת בזה את מהותה- ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״ ככלל.

 

בפסיכולוגיה החברתית מבדילים בין- עצמי אישי עצמאי, ועצמי חברתי מקושר.

לכל אדם יש תפיסה הגדרתית על עצמו כאינדיווידואל, אשר מבוססת על מימוש עצמי וצרכים אישיים ללא תלות בזולת, ואשר שואפת להבליט את ייחודיותו. ובמקביל יש לאדם תפיסה לגביי השתייכותו לחברה מסויימת, שהוא רואה עצמו כחלק ממנה, והיא מוגדרת בדרך כלל בעזרת תכונות דומות לשאר האנשים בחברה.

 

גם במשכן כפי שהסברנו, יש ביטוי לשתי התפיסות הללו.

כל אדם תרם כפי נידבת לבו למלאכה, וכל אחד ידע את תפקידו במשכן בהתאם להשתייכותו השבטית.

ומאידך, היתה גם מגבית אחידה לכל העם, אשר איחדה את כל העם יחד במשכן, והוקרבו בו קרבנות ציבור שהיו בבעלות משותפת לכל עם ישראל.

 

החלוקה והאבחנה הזו, בין היחיד לציבור, בין האישי והקולקטיבי, נובעת ממהותו של המשכן, שאמנם היה מקור להשראת השכינה ושפע רוחני לכולם, אך כל אחד קיבל והושפע ממנו על פי מדרגתו האישית, בהתאם למעשיו ולטוהר לבו. 

כי אמנם כלי המשכן נראו לכולם אותו דבר, אך כל אחד זכה לשפע שהושפע מהם בהתאם לדרגתו וזכויותיו, וכך גם כל אדם נראה בעינינו כביכול אותו דבר, אך רמתו הרוחנית האישית מבחינה בין טוהר לבו לבין שאר הלבבות האנושיים.

אבל למרות ההבדלים הבין אישיים, בין כל אדם ואדם באומה, עצם ההתאחדות והשותפות של כולם בבניית המשכן, יצרה כח עצום  שאיפשר לכל אחד להתחבר אליו ולקבל שפע שלא היה מצליח להגיע אליו ולהשיגו, אם היה מנסה זאת בכוחות עצמו, מפני שקדושת המשכן נוסדה מכח העם כולו ולא מכח יחידים.

ולכן יש כאן השפעה הדדית- היחיד בונה את עצמו, ובכך תורם לעליית דרגתה של החברה כולה, וכך שוב הוא יכול להתרומם לרמות נוספות מכח הציבור שהתרומם בכללותו כתוצאה ממעשיו שלו.