ראש השנה מתקרב ובכל אחד צצות מחשבות על השנה שחלפה,כל אחד נזכר בחלומות שהיו לו,בשאיפות ובתקוות וגם בהחלטות שליוו את כניסת השנה הזו.וכעת רגע לפני שהיא מסתיימת,אנו בוחנים את עצמינו,במה הצלחנו ובמה פחות,מה הצלחנו להגשים ולהשיג ומה לא.
ראש השנה פותח את מה שנקרא ״עשרת ימי תשובה״,שעליהם נאמר-״דירשו ה׳ בהימצאו״,זאת אומרת שתשובה היא כפי שכתוב-״שובו אל ה׳ ״,ובימים אלו קל למצוא אותו אותו ולשוב אליו.
אולם למרות זאת,לראש השנה יש ייחודיות מיוחדת בעבודת התשובה,כי בראש השנה איננו מתוודים ולא מזכירים חטאים,אלא אנו מתרכזים בהתחדשות העולם,כפי שאומרים בתפילה ״היום הרת עולם״.ומדברים על החיים במבט כללי,״זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים״,״כתבינו בספר החיים״,״ויאמר כל אשר נשמה באפו ה׳ אלוקי ישראל מלך״.
ולכאורה,הרי מצוות התשובה כוללת שלבים של חרטה ווידוי וקבלה לעתיד,כפי שאנו מזכירים בתפילות יום כיפור.ואם כן איך ראש השנה נחשב לחלק מימי התשובה אם בעצם יש בו התעלמות מוחלטת מעבודת התשובה המוכרת לנו?
זוהי שאלה ידועה ועתיקה וננסה לענות עליה במבט חדש.
פרויד מתאר את מאבקי הנפש והדינמיקה בין האיד לאגו,בין עקרון העונג לעקרון המציאות.האיד מחפש הנאות מידיות ללא כל עכבות והגבלות,לעומתו האני העליון שמתפתח בבגרות כופה עליו כללים ונימוסים ותכתיבים שמגבילים אותו.האגו נדרש לתווך בין השנים ולאזן את הכוחות,ועליו לכוון את עקרון העונג של האיד שיתאים לעקרון המציאות שמתחשב גם בקול המוסר.
לכאורה אצל האדם המאמין,התיאור של פרויד רלונטי מאוד.היות ולכל אדם יש יצרים ותשוקות ומאוויים אישיים,ומאידך הוא מחוייב לדרישות הדת ומצוות האלוקים שמגבילות אותו על כל צעד ושעל.
פרויד מסביר שהבעיה היא לא עצם הדינמיקה הנפשית שתיארנו,אלא הבעיה היא כאשר האדם קורס תחת העומס הנפשי של הקונפליקטים הבלתי פוסקים שנגרמים ממאבקי האיד והאגו.
אם אדם חש שהוא עלול לאבד שליטה על יצרי ודחפי האיד,ואם הוא מלא בושה על כניעותיו לאיד.הוא יכול לפתח חרדה שתעיק עליו ותמלא אותו בפחדים ובנחיתיות,וכדי להתמודד עם התחושות הלא נעימות הללו הוא יפתח מנגנוני הגנה נפשיים מסוגים שונים על מנת לברוח מההרגשה הבלתי נסבלת הזו.
אם כן,האדם המאמין מן השורה,שמנסה לשמור תורה ומצוות,אולם נכשל בדברים מסויימים.מצוי עמוק במצב אותו תיארנו כרגע.כתוב בגמרא שבינוניים,שופט אותם גם היצר הטוב וגם היצר הרע,ומסביר הגאון מוילנא-ששופט פירושו מנהיג.זאת אומרת אדם שאיננו צדיק גמור ולא רשע גמור,אלא בינוני,נמצא תמיד בתוך המאבק והדינמיקה בין היצרים והנטיות הטבעיות שלו,לבין דרישות הדת והמוסר.
הרב אליהו דסלר, הסביר פעם שלמצב הזה קראו חז״ל (על פי הפסוק במלכים)-״כף הקלע״,הוא מסביר שהנשמה שהיתה רגילה בעולם הזה להתנודד בין יצרים גשמיים לבין שאיפות רוחניות נמצאת ״רעב וגלות של חיפוש״.והתכונה הזו שנטבעה בה ונותרה כך היות והאדם הזה נותר בינוני,מלווה את אותה אף לאחר המוות עד שתגיע לתיקון שלה.
במילים אחרות אומר לנו הרב דסלר שיש כאן חיים לא בריאים,לא תקינים ונוחים.כאשר אדם נקרע כל הזמן בין רצונות סותרים,בין ערכים הפוכים,ובין עולמות נפרדים.הרי שהוא מציב את עצמו מראש במסלול של רדיפה עצמית,של תחושות בושה ואשמה,ושל חוסר סיפוק.
והדרך להתמודד עם כל אותן רגשות ותחושות לא נוחות, היא אחת מהשתים,או הדרך הבריאה של בחירה והתמודדות מודעת.או של בריחה והפעלת מנגנוני הגנה שרק ישקיטו את הכאב אך לא ירפאו את המחלה.
האדם יכול להציא תירוצים למה מה שהוא עושה לא ממש אסור(רציונליזציה),או למה הוא לא יענש על כך.והוא גם יכול לא לחשוב על זה אלא להתעלם ולהמשיך בדרכו(הכחשה ואף הדחקה).
אבל המציאות חזקה ממנו,ומאגר הכוחות הנפשיים שלו מוגבל בסופו של דבר.והאנרגיה שיגזלו ממנו אותם מנגנונים,תכריע אותו.זה מעייף ומתיש לפסוח על שני הסעיפים שלשונו של אליהו הנביא בהר הכרמל לעם ישראל.
מצוות ועבודת התשובה היא בעלת ערך נפשי בסיסי של אחדות האישיות,והיא מחייבת את האדם לעשות דבר אחד-״לבחור״.
בראש השנה נולדת שנה חדשה וכולנו רוצים להיולד מחדש יחד איתה ולהיכתב לחיים טובים.הדרך לתשובה היא ראשית כל ברצון ובמוכנות שלנו להיולד מחדש.אמנם כדי לכפר ולתקן צריך לעשות את תהליכי מצוות התשובה.אבל התשובה מתחילה מחרטה ומטרתה היא ליצור אדם חדש שאיננו מזדהה עם כאדם שעשה עד כה חטאים.וכדי שתהליך כזה יהיה אפשרי ואמיתי ובר קיימא,דרושה לא תשתית נפשית והכרתית.
בראש השנה אנו פותחים את ימי התשובה בעבודה של בחירה והכרה,בעבודה של החלטה על כיוון וערכים.אנחנו עומדים לפני בורא עולם בתפילת העמידה ואומרים-שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד! זהו הפסוק שמכיל את ההכרה באחדות הבורא שמשמעותה היא -״אין עוד מלבדו״.
אם האדם בוחר לפתור את הקונפליקט בכל שנה ושנה בין חלקי נפשו הנלחמים ביניהם,ולא להתעלם מהשסע שהמלחמה הזו יוצרת בנפשו.הוא מוכרח להחליט החלטה כללית מוצקה על הכיוון בחייו,ולמה הוא יתן את הכוחות שלו בשנה הבאה.
ואם הוא מחליט להמליך את בורא עולם הוא מחליט שהוא מזדהה עם האני העליון התורני,עם נשמתו האלוקית הרוחנית.ובכך הוא מחליט להכניע את האיד ולהיות שלם עם עקרון המוסר והמציאות שיגביל אותו.
האשכנזים אומרים סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה,וזאת משום שקרבן שהוקרב בבית המקדש היה צריך להיות מבוקר לפחות ארבעה ימים לוודא שאין בו מום.בראש השנה אנחנו כביכול מקריבים את עצמינו לפני האלוקים,כך דרשו חז״ל מזה שכתוב ״ועשיתם עולה״,בפרשת הקרבנות של החג,שהכוונה היא שנעשה את עצמינו עולה לפניו.ומשום כך אנו זקוקים לארבעה ימים לפחות של הכנה,לוודא שאין בנו מום.המומים עליהם מדובר כאן- הם מומים נפשיים,שמסלקים את התמימות מן האישיות.והמטרה היא ליצור בתוכינו אישיות אחת ממוקדת שראויה לבוא ולעמוד בשלימותה לפני הבורא.כי אז ניתן להביא את כל מה שיש לנו את כל חלקי הנפש שמרכיבים ומגדירים אותנו ולהקריב אותם בהכנעה למלכות האלוקים.
הסליחות נאמרות דוקא במוצאי שבת,אולי יש בזה רמז להכנה הנדרשת עליה דיברנו.שבת היא הזדמנות לאחד את האישיות כולה כמיקשה אחת,מפני שבשבת היהודי מצווה להתענג ולאכול ויחד עם זאת הוא עושה זאת כאות על חידוש העולם ובריאתו,והוא שובת בשבת בגלל הצו האלוקי ולא בגלל שזה יום מנוחה סוציאלי.אם כן בשבת יש לנו יכולת להכיל את כל חלקי הנפש שלנו-הרוחניים והגשמיים ולהשתמש בהם על פי רצון ה׳ ללא כל סתירה ביניהם אלא להיפך,האחד משלים את השני כמו שאומר ישעיהו הנביא על השבת-״אז תתענג על ה׳ ״.
אדם כזה יכול לגשת לעשות תשובה,מפני שהוא סלל את הדרך לשוב אל ה׳.מפני שהוא איחד את חלקי נפשו ונעשה לאדם שלם,וכעת הוא שולט שליטה מליאה בכל הכוחות הנפשיים שלו ומסוגל לכוון אותם למטרה אחת.במצב כזה תיתכן חרטה אמיתית,חרטה שאיננה דיכאונית ונוירוטית ומשתקת.אלא להיפך-חרטה שמגיעה ממקום של כח ובחירה מושכלת שיוצרת אדם בריא בנפשו וממוקד במטרה.
שנתברך כולנו בשנה טובה ומתוקה 

אשמח לשמוע תגובות