אני והשגרה הוירטואלית שלי.

 

הבוקר מגיע, אני מתעוררת לצלילי התינוקת הבוכה שלי בעוד בתי הגדולה כבר עומדת מולי כשאני פוקחת את עיניי ומבקשת שאכין לה שוקו.

עם תינוקת על הידיים,כמו רובוט, מכינה לגדולה את השוקו שלה ומתיישבת להניק את הקטנה. כך נראה הבוקר שלי בחופשת לידה, כל בוקר.

בנוסף,בין הכנת השוקו לקטנה אני חוטפת את האייפון להתעוררות הוירטואלית שלי, בודקת את הפיד בטוויטר, מי היה ער בלילה, למי שוב אין כח לקום ומי כבר בקפה השני שלה.

אני ממשיכה אל המייל, בודקת את הקופונים החדשים שנכנסו אלי למייל, אולי יש שם משהו שווה לצאת עם החצי בערב שישי או מקום לקחת את הגדולה בחופש. אני שוכחת באותו רגע שאת הקופון האחרון שקניתי, כמה התאכזבתי כשגיליתי שהוא לא באמת העניק 50% הנחה והמחיר היה רק סביר ולא באמת שווה כמו שציפיתי. במייל, בודקת איזה עוד ספאם נכנס לי, לא באמת יש לי משהו חשוב במייל שמחכה לי.

אני ממשיכה אל הפייסבוק ובאופן לא מפתיע גם שם מתעוררים לאט עם תמונות ושירים ועוד סטטוסים עייפים עם שאריות מליל אמש, לחלק אני לוחצת LIKE ומחלק אני מתעלמת וממשיכים לסטטוס הבא בפיד. שגרת הבוקר שלי עוד לפני, עוד לא שתיתי את הקפה הראשון שלי וגם לא עשיתי פיפי וכבר אני מחוברת... למי? לאן? למה?

קראתי לפני כמה ימים כתבה על ההוא שסגר את עצמו מכל הרשתות החברתיות ועכשיו יש לו זמן לצפות בכל הסדרות שלא מצא זמן קודם בשבילן וגם זמן לפגוש חברים. חברים? אה כן, נזכרתי במפגש החברים האחרון שהיה שהצטלמנו בשולחן במסעדה והעלנו לפייסבוק, עיצבנו באינסטגרם ועשינו tag.מפגשים חברים שהתערבב עם הוירטואלי ובכל מקרה כל notification הקפיץ ושבש את נושא השיחה במפגש החברתי האמיתי באותו רגע.

 

התנתקות חברתית.

 

בלימודי התקשורת, רבים מההוגים מדברים על העולם החברתי שתופס בימינו עדיפות. הספרים עוד לא מעודכנים, הם עוד לא מדברים על הסיכון האינטרנטי והרשת החברתית אלא על הטלוויזיה.  אני מחייכת לעצמי, הטלוויזיה, היא כל כך תמימה במובן מסוים לעומת מה שקורה ברשת. הטלוויזיה לא באמת עונה ולא באמת יוצרת אינטראקציה, היא מטביעה בנו שפע פרסומות ותכנים, אנחנו הבוב ספוג,הבובה של הטייקונים ובשביל זה יס נתנו לנו יסמקס שנוכל לפחות את הפרסומות להריץ קדימה.

בכל מקרה, אני מסכימה עם ההוגים, הטלוויזיה כאן בדיוק כמו שהרדיו עוד כאן וגם העיתון והוא לא הולך להעלם, גם הרשתות החברתיות לא יעלמו. 

באשר לחינוך ילדנו, מדברים ההוגים המפרשים את התיאוריות ומממליצים על מתן כלים לילדינו, מה מותר, מה אסור,חינוך לשימוש נכון. הפחד על אובדן הילדות.

האם את ילדנו אנחנו צריכים לחנך? אנחנו גדלנו לדור הזה שבו הורינו צפו בנו מתחברים למחשב ולמדו יחד איתנו, הם לא היו ברמת חשיפה מעלינו, רוב הסיכויי שהרבה מאחורינו. הורינו לא לימדו אותנו על האינטרנט כמו שהם לימדו אותנו על הטלויזיה, לסגור ערוצים ולהגביל לנו את שעות הצפיה, רק לאחר שנפגענו ונפצענו ברשת, הרשויות התעוררו וגם ההורים עם סינון אתרים וחסימה של תוכן והגבלת שעות גלישה.  חשוב להבין, האינטרנט הוא לא רק הטרדות מיניות ופורנו מהם אנחנו רוצים לגונן ולהגן על ילדנו אלא גם הזמן שהם מעבירים שם, ברשת, מעבירים אותו לכ-ל-ו-ם. וכבר ברור לי שבזה המשפט חרצתי את גורלם של הילדים שהוריהם לא הרשו להם להתחבר לפייסבוק ובזה הפכו אותם למנודים חברתית.

 

מבט על הפייסבוק הכבד שחלחל בכל אחד מאתנו, מבלי ששמנו לב, או שכן, מדובר בלבה מבעבעת ועסיסית אשר קונה אותנו וגם אם הפייסבוק הוא לגמרי חינם, זה באמת ככה?

 

אני נוטה להאמין שכל אדם שאיננו מחובר לרשתות החברתיות ישן טוב יותר בלילה. הוא אינו מודאג כל בוקר לבדוק כמה לייקים ותגובות יש לו על הסטטוס האחרון, מי רטווט ופיברט ואיזה עוד קופון קופון חסר ערך מחכה לו במייל. מי שנכנס, קשה לו לצאת, תראו אותי, צייצנית בקריז.

 

חוזרים למקורות, לנייר, לטלפון ולאיכות.

 

נכון, מי שלא מחובר יש לו גם מה להפסיד, אין אפס. יתכן וכעת לאותו אחד שאיננו מחובר יודע אינו יודע מה עושים חבריו, לצורך כך יהיה עליו להתקשר ולהפגש עם חבריו, מה שיגזול מזמנו זמן יקר באמת. עם בוא החגים הקרבים לאחל שנה טובה בסטטוס בקלות למי שלא מחובר גם לא יקבל שנה טובה, ואותו אחד שהתאדה אם ירצה לאחל שנה טובה יעשה זאת בערוצי תקשורת אלטרנטייביים ואולי יתתחבר לבול ולמכתב מחדש, ממש כמו בימים של פעם. הוא תמיד יוכל להסתמס ולקבל MMS אבל זה פשוט לא יהיה אותו הדבר. 

 

אם אתה לא מחובר אתה לא קיים. ממש כמו סלבריטי בצהובון. כדי לשרוד בטוויטר אתה צריך להמציא את עצמך מחדש עם כל ציוץ, במידה ולא תפברט, תפרגן חזרה בריטווט עוקביך תאונפל ותוכה למוות בבלוק, ישכחו ממך כבר בציוץ הבא. 

בפייסבוק אם לא תציב סטטוס או תמונה עדכנית אחת מידי יום-יומיים אאתה עוד עלול לקבל שיחת טלפון חשודה או סמס תוקפני הדואג לבריאותיך ושלומך, האם אתה חי?!

על גוגל פלוס אין הרבה מה לאמר, הפלטפורמה שלו אסוציאטיבית, נקיה וקלה מידי כדי שרוב 430 חברי הפייסבוק שלי יתחברו לשם ו...חבל! דוקא לו נתתי ניסיון אבל לא הצליח להם, טובים מידי?!

 

אז עשיתי מעשה וסגרתי את חשבון הטוויטר שלי. לאחר כמה ימים שאמרתי שאני סוגרת והשארתי את החשבון, ניסיתי להכנס ולצייץ פחות עדין מצאתי את עצמי מצייצת פה ושם ומפברטת מעט, הבנתי שזה לא יעבוד ככה והגיע הרגע בו לחצתי על כפתור הסגירה. בדמיוני ראיתי את החצי עומד לצידי ומוחא לי כפיים לאות תמיכה שכל הכבוד לי, צייצנית מכורה שיוצאת לגמילה.

איומים ואזהרות רשם לי הטוויטר לפני שסגרתי את החשבון, המליץ לי על הכנת צוואה ומכתב התאבדות לפני שאני רוצחת את עצמי מבחינה חברתית ויורה לעצמי בראש. נשמתי עמוק, לחצתי, סגרתי.

 

זו שעת צהריים, החופש הגדול,הבנות ישנות ואני מטפסת על הקירות, מדליקה טלוויזיה מרוב שעמום, בפייסבוק באמת שאין חדש תחת השמש והטלוויזיה... התנתקנו מ"YES" בגללי כי הפסקתי לצפות בטלוויזיה, לא מצאתי שם שום דבר מעניין, הטוויטר היה מעניין יותר.

הברירת מחדל היתה להתחבר לעידן+ כדי להיות מחוברים לייט כשנרצה טלוויזיה ועדין נוכל לצפות ב"הישרדות" אם נזכר באיזו שעה משדרים את התכנית. 

ערוץ 33,  יש ערוץ כזה? מסתבר שכן... בעידן+. צפיתי בתכנית דוקו על הסופרת שפרה הורן, וואלה היה מעניין, קצת תרבות וערכים ותמורה קטנה לתשלום האגרה. לא עוד סטטוס על הצפייה בתכנית וגם בלי אפשרות לעשות SHARE... זו טלוויזיה.. לא היוטיוב. התכנית הסתיימה ואני התחברתי מחדש לסטרימר, החבר החדש שלי מזה כמה חודשים, האפשרות שלי לברור ולבחור את התכנים שאני רוצה להחשף אליהם, בכמות ובזמן שנוח לי.

 

בינתיים, הקטנה התעוררה והתיישבתי על הפרקט לצידה. היא על השטיח פעילות מלקקת את השלט של הטלויזיה, שגילתה שיש דבר כזה... ואני פשוט נהנתי מהרגע איתה. רציתי לצייץ כמה נעים לי עם נוגה שלי ברגע הזה, יחד עם הקליפים המתנגנים לי ביוטיוב ברקע ועושים לשתינו נעים באוזן. והייתי איתה, רק איתה בלי עולם וירטואלי שמצייץ.

 

מה שכל כך נוח ברשתות החברתיות שאני לא צריכה לצאת מהבית במיוחד, גם לא חייבת להצביע בשיעור ולהשתתף, לכל אחד יש במה ומקום ברשת, גם לחנונית, הביישנית והשקטה שהייתי בימי בית הספר, ברשתות החברתיות דוקא הצלחתי, סוחפת שפע לייקים על כל תמונה שאני מעלה וכמעט 150 איש התעניינו לעקוב אחרי בטוויטר.
 

אז לא... אני לא נעלמת, אני מתעוררת, יוצאת לשניה מהבועה הוירטואלית, מסתכלת מהצד "מה הפסדתי", מרגישה מה זה בלי, אני עדיין נושמת, קיימת בעיני המשפחה והחברים הקרובים שלי. אלה שהיו רחוקים, ישארו שם, רחוק. 

חסר לי, אני מודה, צייצנית בגמילה, אני יודעת שיתכן ואחזור לטוויטר אך אהיה חכמה יותר ואולי בזמן הריק שכעת יהיה לי אני יכולה לקרוא ולסיים את "שומרת אחותי" הספר התורן שמנוח על המדף מיזה זמן רב. עד אז נצטייץ בחלומות הלילה וכשאני מתעוררת אשמע את הציוץ הציפורים ורק אותו ואת הבנות שלי מתעוררות כמובן...

 

אז יש לי, יש לי מגן דמיוני. סגרתי את ההתראות באייפון והשארתי רק את אלה של המסנג'ר בפייסבוק והווטסאפ. לא עוד התראות קופצות באינסטגרם ובפייסבוק, את האפליקציה של הטוויטר פשוט מחקתי ולפתע האייפון כל כך משעמם. כשארצה להתעדכן אעשה זאת פרטנית וידנית בדיוק כשם שאני צופה בתכנים שאני אוהבת ביוטיוב, וזה אגב, עובד נפלא בשילוב חוסם הפרסומות שבעלי התקין לי בדפדפן הכרום. 

 

אני בעד רשתות חברתיות, לדעתי זהו מקום נהדר לשמירה על קשר עם חברים ומכרים אחרת לא היה סיכוי לארגן מפגש מחזור עם חברים מהתיכון ולקבל כזו היענות למפגש שיתרחש בסוף החודש או מסיבת הפתעה  שערכתי להוריי ואת רוב הארגון עשיתי בעזרת הפייסבוק בלבד.

הכל עניין של מידת הזמן, המינון. מה זה יותר מידי? מה זה מעט מידי? את זה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו ודעת חברינו, כך שלא נרגיש שכל חיינו הם חיי חברה וירטואליים בלבד.

 

האם אפשר להצטייד בכלים נגד הקללות של העולם הוירטואלי הזה? אני מאמינה שכן, הכל עניין של כמה קליקים.