בית תמחוי-ריח של יאוש

חוזרת הבייתה ורצה מיד למקלחת. לא זה לא היה כזה נורא אני מנחמת את עצמי, בעודי פושטת את בגדי במהירות כדי שהריח החזק של השמן והאוכל לא ישאיר את חותמו בביתי. משפשפת את עצמי היטב עם סבון כל חלק בגוף מקבל הקדשה מיוחדת בעיקר הידיים. הידיים נגעו באוכל, בשולחנות בקופסאות על אף הכפפות ,הידיים מריחות נורא והלק התקלף מהציפורניים כמעט לגמרי.
אלה היו רק כמה שעות, כמה שעות בסך הכל בתוך המקום הזה, מקום שבו אנשים רבים מבלים את כל חייהם.

אני מגיעה בשעות הבוקר לרחוב נידח בתל אביב. מיד רואים שינוי באווירה אפילו האנשים שמסתובבים ברחוב ניראים אחרת. אני נכנסת פנימה ריח חזק של חדר אוכל מקבל את פניי. כל כך חזק שאפילו אני מצליחה להריח (מי שמכיר אותי יודע שאני כמעט תתרנית).
בין עבודות הקילוף שנשלחתי לעשות במטבח הנמצא בחלק התחתון של החדר אוכל מתנדבים מעבירים שיחות סרק ביניהם. כהרגלי איני מצליחה או איני רוצה להשתלב. אני באתי לעבוד. אדם מרובע שכמותי , אדם הזקוק למשימה ואותה יבצע עד הסוף. חדל הפטפטת ניגש לעבודה.
לאחר כשעה של קילוף ירקות מי שאחראי על כל "האירוע" הזה. קורה לנו לעלות למעלה להתחלף.
אני נעמדת בחדר אוכל בעמדה של חלוקת מזון הבייתה.
מסתכלת מהצד, כי כאלה אנחנו תמיד מסתכלים מהצד לא מבינים שגם אנחנו עלולים להיות שם.
רוב האוכלוסייה הנסובה סביב השולחנות היא אוכלוסייה מבוגרת. הרבה עולים שלא נקלטו היטב.
כמובן שבין לבין פזורים נרקומנים ואנשים שנטרפו לדעת.
החדר אוכל לא שקט כולם מדברים חלקם מרימים את הקול. מכיוון שאני מבינה גם רוסית אז אני מבינה כמעט את כל בליל השפות. היית חושב ששם כולם שווים אבל לא! גם פה אנשים מסתכלים האחד על השני בצרות עין. מעבירים ביקורות ולועגים.
האוכל לאט לאט אוזל מהקופסאות, החמין לשבת, האורז האדום, הצ'ילי. לעזאזל מעולם לא הייתי כל כך לא רעבה!
הם ניגשים אלינו חלקם מבויישים, תשימי לי בבקשה את זה וקצת מזה.
האם יש לך קופסא אדוני ?(אמרו לנו לשאול עכי לא כדאי לבזבז יותר מידי משאבים) אין בעיה אדוני, תרצה עוד?
וחלקם "ממולחים" ו"מפולפלים" שולפים את הקופסאות שהביאו מהבית, דורשים יותר בשר מפחמימה, מבקשים גם סלטים מעמדות חלוקת המזון שלא קשורות למזון שהוקצה הביתה.
אישה אחת נעמדת בעזות מצח ודורשת שאביא לה את כל התפוח אדמה בתנור. אני מנסה להסביר שיש מעט, שתשאיר גם לאחרים אביא לה פירה במקום. היא מתעקשת ואנחנו נאלצים לבסוף להסכים (תוהה לעצמי וחולקת עם המתנדבת לידי, הרי אדם רעב אמור לאכול הכל אם אני הייתי רעבה לא הייתי ככה מתפנקת) אני נותרת עם סוג של כעס שלא נותר מהתפוח אדמה לאף אחד אחר.
ואז הוא מגיע לעמדה, רזה מאוד עצמות לחייו בולטות כמו גם עיניו. נראה כבן 50 אך אין לדעת.
ניגש בנימוס ומבקש שאביא לו קצת פירה, קצת מהחמין ומעל הכל אשים את "השעועית הזאת".
אני שואלת האם ירצה עוד משהו. הוא עונה בנימוס שלא, עוטף את הכל היטב בשקית מטונפת.מסתכל עלי ושואל:את חושבת שזה ישרוד עד הערב? המחשבה המיידית גורמת לי לפלוט משהו בסגנון של אולי כדאי ביום חם כזה לשים את האוכל בקירור. הוא: אני גר בחוץ.קולו נשמע מתנצל אך לא שבור כאילו הוא השלים עם המציאות. אני מנסה לחשב במהירות כמה שעות האוכל ישרוד בשמש של אוגוסט.
הוא מודה לי מסתובב והולך.

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

• אבא עשיר,אבא עני איך לעשות כסף? מה אפשר ללמוד מספרו של רוברט ט....
0 01/08/2013 | aliza_abc

• תוכניות לעתיד מה אני רוצה לעשות? לאן אני רוצה להגיע ואיך? זה אפשרי...
0 07/07/2014 | sodsod

מה דעתך על בית תמחוי-ריח של יאוש ?
תגובתך: נא להקליד את תגובתך
כתובת אתר:	//:HTTP
שם:	נא להכניס שם	אימייל :	קבלת תגובות לאימייל