תובנה לפרשת ניצבים (2)

הרמב״ם בהלכות תשובה בפרק החמישי, מגדיר את הבחירה החופשית כך- ״כלומר, הן מין זה של אדם, היה יחיד בעולם ואין מין שונה דומה לו בזה הענין. שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע״.

הרמב״ם מתאר לנו מציאות בה יש טוב ורע, שהאדם מכיר בהם בשכלו והבנתו, ושביכולתו לבחור לעשות מה שליבו חפץ.

יסוד הבחירה החופשית הוא מה שאומר הרמב״ם בהמשך דבריו- ״אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם... ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה״...

מהם אם כן הטוב והרע שניתנו לנו בבחירה חופשית? ומהי מטרת אותה בחירה בעצם?

הרמב״ם אומר לנו שהאדם בסופו של דבר עושה כל מה שהוא חפץ. ובכן, במה עליו לחפוץ?

בפרשתינו, הטוב והרע הינם בעלי משמעות ברורה ביותר, הטוב הוא- ״לאהבה את ה׳ אלוהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו״... והרע הוא- ״ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלוהים אחרים״...

אולם הרמב״ם בהקדמה למסכת אבות מסביר שיש טוב ורע אוניברסלי מעבר למצוות התורה, ובחלק הזה האדם צריך לכוון את נטיית ליבו בהתאם למוסר והצדק, וכך הוא כותב- ״הרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, אשר אמרו שמי שלא יתאוה אליהן, חשוב יותר מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן, הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהן רעות, כשפיכת דמים, וגזילה, וגניבה, והונאה, ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למיטיב לו, ולבזות אב ואם וכיוצא באלו. והן המצוות שאמרו עליהן חכמים שאילו לא נכתבו היו ראויים להיכתב... אבל הדברים שאמרו עליהם חכמים שהכובש את יצרו מהם, הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול, הם התורות השמעיות, וזה אמת. שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, בשר בחלב, לבישת שעטנז, ועריות, ואלו המצוות קראן ה׳ חוקות״...

הרמב״ם אם כן אומר לנו שהמוסר וההומניות, הם ״ענינים מפורסמים״ . והוא מונה לנו רשימה של עוולות שעל האדם לסלוד מהן, וכמובן להימנע מלבצע אותן. לעומת זאת במצוות התורה ישנם חוקים ללא סיבתיות והגיון אנושי, ועלינו רק להישמר מלעבור עליהן, אך אין צורך לסלוד בליבנו מהן.

בעולם העתיק רווחו תפיסות אחרות לגמרי ביחס לשאלת הבחירה החופשית. בתקופה הפרה-סוקרטית ביוון למשל, רווחה תפיסה כי האדם נשלט בידי האלים, וכי מחשבותיו ודחפיו הם בעצם קולותיהם של האלים השולטים בו ואין לו יכולת לבחור, ולשלוט במעשיו. החוקרים מאמינים כי רק לאחר המצאת הכתב התאפשר לבני באדם לחזור ולחוות את אירועי העבר ובכך להזדהות עם מעשיהם ובחירותיהם.

אולם גם לאחר ההכרה כי יש לבני האדם יכולת לבחור, וכי איננו כבולים לדטרמיניזם קבוע מראש, ישנן מספר גישות לשאלת הבחירה החופשית.

פרידריך ניטשה בספרו ״מעבר לטוב ולרוע״ מנסה לחלוק על היהדות והנצרות, וטוען כי הרע המוסרי כפי שהוא מוזכר למשל בדברי הרמב״ם שציטטנו לעיל, איננו אלא המצאת החלשים ונועד להגן עליהם ממני החזקים. הוא מכנה זאת ״מוסר העבדים״ , וטוען כי ״מוסר האדונים״ איננו מכיר ברוע כלל.

לדבריו, החזק זכאי לפעול לפי כוחו, ממש כשם שהעיט זכאי לדרוס ולטרוף את הטלאים הצעירים, ולמרות שהם כביכול יחשבו שהוא רע, הוא יחשוב דוקא שאין טוב מלאכול את בשרם הרך... כך שאין טוב ורוע, אלא טוב ורע, שפירושו הוא כח וחולשה. ובמקום של כח, אין מקום למוסר ולמגבלות וחוקים כל שהם, אלא כל בעל כח זכאי לחיות את חייו כפי שכוחו מאפשר לו.

גם הגיבור בספרו של פיודור דוסטוייבסקי ״החטא ועונשו״ מבטא רעיון מעין זה, להיות מסוגל לחרוץ גורלות של עמים שלמים לחיים ולמוות כמו נפוליאון למשל, ולא לחוש שום יסורי מצפון וחרטות כל שהן בעקבות כך.

הטיעונים והגישות הללו עוזרות לנו להבין את מהות הבחירה החופשית ביהדות.

כבר לאדם הראשון בגן עדן, ניתנו הנחיות ברורות לחיים כפי שנאמר בבראשית- ״ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה״.

הרמב״ם מסביר שהבחירה החופשית הינה מתנה מאת הבורא, שמאפשרת לנו לבחור בטוב בעולם הזה. ופעמים שהיא נלקחת מן האדם כעונש על חטאיו, כמו שנאמר על פרעה מלך מצרים וסיחון מלך האמורי, שבעקבות חטאיהם כלפי עם ישראל נענשו בכך שליבם הוכבד, וניטלה מהם יכולת הבחירה, והם הוכרחו להמשיך ולחטוא עד שמתו בחטאם.

זאת אומרת שלמרות שהמציאות אמנם מראה לנו כי גם אחרי ידיעת הטוב והרע, יש לנו אפשרות לעשות ככל שליבנו חפץ, אין זה אומר שאכן אין טוב ורע, וכי איש הישר בעיניו יעשה כחוק הג׳ונגל. אלא להיפך, הבחירה נועדה לאפשר לנו להגיע לדרך הישר בכוחות עצמנו, ובכך להגשים את מטרת חיינו בעולם. כך שהחופש איננו המטרה, אלא האמצעי שמאפשר לנו להפוך לבני אדם טובים יותר. ולכן אם הוא מנוצל על ידינו לרעה, אנחנו יכולים להפסיד אותו, ולהישאר בעל כרחנו בבחירותינו הרעות, ללא אפשרות להיטיב את דרכינו.

הקושי הנפשי שכרוך בהסתכלות הזו מובן מאיליו. רגשות האשמה והבושה, יסורי המצפון, החרטות, כל אלו צפים בנו כאשר אנחנו מבינים ששגינו בבחירותינו וכשלנו במעשינו. הכשלון מוגדר על פי ערכי הטוב והרע שנכתבו בתורה, ולו היינו משוחררים מהמבט הדתי והמוסרי, לא היה יותר מקום לכל אותם רגשות ותחושות בנפשנו, מפני שכל בחירה וכל מעשה שהרגשנו צורך ויכולת לבצעו, הוא הוא ה״טוב״ שלנו כמו שמציע ניטשה... ולכן הוא ניסה כל כך לכתוב כנגד התפיסה הזו, היות והיא אכן לכאורה מכבידה על החיים הטובים, וגורמת סבל נפשי מיותר.

בימים אלו, ערב ראש השנה, כל יהודי מאמין מגיע לתפילות הסליחות, ואומר לקדוש ברוך הוא- ״כדלים וכרשים דפקנו דלתיך״ , ״לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי״ , ״סלח לנו אבינו כי ברוב איולתינו שגינו״.

רק אם ברורה לנו מהות הבחירה החופשית, נוכל לבוא ולבקש סליחה מאת הבורא. וכמו שכתב הרמב״ם- ״וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו. ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו, ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה... הואיל ורשותנו בידינו, ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה... שהרשות עתה בידינו״...

אם כן, הבחירה החופשית, בין הטוב לרע כפי שנאמר בפרשה, גוררת אמנם בהכרח בעקבותיה, חרטה ויסורי מצפון. מפני שכפי שאמר שלמה המלך במגילת קוהלת- ״כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ וכל אחד סוטה מן הדרך ונכשל מפעם לפעם. והאתגר בעולם הזה איננו ניצול פרוע ומקסימלי, של כל מה שנוכל להשיג ולבצע, אלא להיפך להגיע לשליטה עצמית וריסון, וכך לבחור בטוב. כמו שכתוב בספר משלי- ״טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר״. הפסוק הזה מתאר לנו לא רק את ערך השליטה העצמית, אלא מבטא את עקרון הבחירה החופשית היהודית, שמנחה את האדם לבחור את דרך הישר, דוקא מתוך החירות הנפשית שניתנה לו בעולם הזה.

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

• תובנה לפרשת שופטים (2)תמימות
0 24/08/2015 | סטודנטירושלמי

• נבואת בועת הנדל"ן בת קול תנ"כית
0 02/09/2013 | TheWriter2

מה דעתך על תובנה לפרשת ניצבים (2) ?
תגובתך: נא להקליד את תגובתך
כתובת אתר:	//:HTTP
שם:	נא להכניס שם	אימייל :	קבלת תגובות לאימייל