הרגשת העצמי של התינוק בלידתו היא כה זניחה, שזמן רב חשבו שהיא לא קיימת בכלל. היה מקובל לחשוב שהיילוד לא חווה לא את עצמו, ולא את העולם שסביבו. היום ידוע כי יש לתינוק איזושהי הרגשה בסיסית שלו ואבייקטים אחרים מלבדו, אלה שבתחילה הוא לא מרבה להראות את זה כלפי חוץ, ומשקיע את כל האנרגיה בעולמו הפנימי. בכל זאת, ההרגשה היא בסיסית בלבד. בגילאי 1-5 חודש הוא מפתח תחושת עצמי משותפת בינו לבין אמו. כלומר, אובייקטים חיצוניים מתחילים להתבהר לו כיישויות נפרדות, אבל בצורה כל כך מעומעמת שהוא לא מבדיל בגבולות. הוא מתייחס לאמו כאילו היתה אחד מאיבריו שלו, כך שאם למשל יהיה לו קר והוא יבכה, (הבכי בגיל חודש הוא תגובה רפלקסיבית של התינוק כשהוא נמצא במצוקה, הוא לא קורא כך לאם), והאם תגיע ותחמם אותו, הוא ירגיש שבצורה כלשהי הוא חימם את עצמו. לא בגלל שהוא לא יודע שהאם היא זאת שחיממה אותו, אלא בגלל שהוא לא יודע שהאם היא לא חלק ממנו. בגילאי 6-10 חודשים מתחילה ההבחנה בינו לבין האם. בשלב זה התינוק ירבה לעסוק בהכרה של האם, שמתבררת כחיצונית לו. הוא יגע בה, ימשוך לה בשיער, יסתכל מזוויות שונות וכדומה. בנוסף הוא יחקור הבחנה זו על ידי חפצים שונים שאפשר לקחת ולהחזיר לאם, בין אם זה לקחת ממנה תכשיט או משקפיים ולהחזיר, בין אם זה לנסות לדחוף לה את המוצץ שלו לפה. תופעת הלוואי של הבחנה זו היא חרדת זרים. אם לפני כן הוא פחד מאנשים זרים, כי לא התייחס אליהם כזרים או כייישויות נפרדות באופן כללי, אז עכשיו זה מתחיל. ומגיע לשיא בגיל 10 חודשים, כשהוא מתרגל לרעיון. גילאי 10-15 חודשים הם תקופה מאושרת בחייו. הוא נהנה מעצמאותו וייחודו שרק הולכת וגדילה. הוא מתחיל ללכת, מוציא מילים ראשונות, מסוגל לעשות לבד דברים פשוטים כמו להביא משהו וכדומה. כל זה מקנה לו תחושת יכולת עצומה. עתה הוא לא פסיבי בעולם אלה מסוגל לפעול על העולם ולגרום לדברים לקרות. את ההנאה שבשליטה תוכלו לראות ברצונו של הפעוט לעשות דברים "לבד" או "בעצמי". לאחר כ15 חושים מלידתו הפעוט מתחיל להבין ש"היכולת העצומה" שלו לא כל כך עצומה, ולמעשה הוא עדיין זקוק לאמו. עובדה זו מקשה עליו, שכן היא פוגעת בזהות העצמאית שרק עכשיו התגבשה אצלו. בנוסף כואב לו על אובדן הקרבה ההדוקה יותר שהיתה לו פעם עם האם, ויותר מזה, הוא מפחד שכשם שהוא הולך ומתרחק מאמו כך היא תתרחק ממנו, ולא תיענה לו בעת צרה, למרות שכאמור הוא עדיין זקוק לה. כל זה גורם לו להתחיל לחשוש להמשיך להתרחק מהאם, ולהתנהג בצורה סותרת לפעמים. פעם הוא ידחוף את האם ממנו וירצה הכל לבד ופעם הוא ילך אחריה כצל לכל מקום. בגיל שנתיים הפעוט יתרגל למציאות כמו שהיא ויקבע לעצמו את המרחק המתאים מהאם כדי שהוא ירגיש נפרד  ועצמאי מצד אחד, אבל גם קרוב מספיק לקבל תחושת ביטחון מצד שני. התפתחות חשובה שכדאי לציין לגבי הגיל הרך (12-30 חודשים) הוא היווצרות הבושה. היכולת להתבייש כרוכה בהרגשה העצמית. בשביל להתבייש ממשהו שקרה, הפעוט צריך להרגיש ש"הוא" אשם בזה, כלומר, הוא חייב להרגיש את עצמו כישות נפרדת. בגיל הגן הרגשת העצמי מתפתחת עוד יותר. עתה הילד מסוגל לראות את עצמו מכיוונים שונים, הוא מסוגל לראות את עצמו במראה ובו בזמן להיות מודע לזה ש"אני מסתכל על עצמי במראה", או לצייר ולדעת ש"אני מצייר". בנוסף הוא מסוגל לראות את עצמו בנקודות זמן שונות, מה שמקנה לו את האפשרות להחליף את הבושה של הגיל הרך באשמה. ההבדל בין בושה לאשמה הוא שכשאדם מתבייש הוא מרגיש ש"הוא" לא בסדר. כלומר, הדבר פוגע בעצמם מהות העצמי שלו. בתחושת האשמה האדם מרגיש אשם בדבר מסויים שהוא עשה בזמן נתון, כלומר, הדבר לא פוגע בעצם ה"עצמי" אלא בהיבט אחד שלו בזמן נתון. הדבר מתאפשר רק כשהילד יכול לראות את עצמו בזמנים שונים ולהבין שהכל זה "הוא", -בגיל הגן. במהלך אותה תקופה הילד גם לומד שהתודעה קשורה למה שהאדם רואה או שומע וכדומה, ולא כל מה שהוא יודע גם האחר יודע. בנוסף הוא לומד שהתודעה מכילה לא רק דברים שקיימים במציאות, למשל, אם הוא חושב שיש מפלצת מתחת למיטה זה לא בהכרח אומר שהיא אכן קיימת שם. החל מגיל 6, בתקופת הילדות, הילד מתחיל לראות את עצמו במונחים פסיכולוגיים. הוא לא יגדיר את עצמו עוד כ"גבוה" או "בלונדיני", אלא כ"חכם" או "חברותי" וכדומה. בנוסף הוא מבסס את זהותו המינית. מעכשיו הוא יודע את משמעות היותו בן או בת, ומהם בדיוק כל הסטריאוטיפים שמיוחסים לבני מינו, ואליהם הוא יצמד. התחלות של זהות מינית נראו עוד בגיל בגן, ואפילו בגיל הרך, אבל רק בגיל הילדות אפשר לומר שהם באמת הבינו את המשמעות, ולמדו את כל הסטריאוטיפים. היכולת השכלית, הגופנית והשפתית שמפותחת בגיל הילדות מקנות לו את האפשרות להתחיל לקנות מיומנויות פיזיות, שכליות וחברתיות שונות. הצלחה בקניית מיומנויות אלה תביא לתחושת יכולת, וכישלון- לרגשי נחיתות. בגיל ההתבגרות המתבגר ים נעשים נפרדים יותר, מובחנים יותר אחד מהשני, עוסקים יותר ויותר בהסתכלות פנימית על עצמם ורואים את עצמם כמערכת לכידה, שבה כל תכונותיהם השונות קשורים זה בזה. בתחילת גיל ההתבגרות הדבר גורם פעמים רבות להרגשה של זיוף,- המתבגר לא מבין שכל תכונותיו השונות שזורות ל"אני" אחד, אבל הוא לא מצליח להסביר איך הם לא סותרות לפעמים זו את זו. יכולת זו מתפתחת רק בהתבגרות המאוחרת. בנוסף הם מסוגלים לחשוב על מה שאנשים אחרים חושבים עליהם, מה שגורם בתחילה להתייחס לעצמם כאילו הם במרכז תשומת לב כולם. הדבר מתבטא בקפידת יתר על הנראות  וכד'. היבט משלים אחרון של העצמי הוא הזהות האישית. הזהות האישית כוללת את האמונות, הערכים, העקרונות והתפקידים שהאדם אימץ לעצמו. במהלך גיל ההתבגרות המתבגר מנסה לאמץ לעצמו שלל אפשרויות שונות. כדי לשמר את זהותו הטריה המתבגר מפתח תחושת חוסר פגיעות, מה שיכול להוביל להתנהגות לא זהירה בתחומים שונים. ולבסוף, בהתבגרות המאוחרת, הוא מגבש את זהותו.