*המאמר נכתב לפני כשנה*
קרמבו בשבילי
 
שמי אפיק סופיר ואני נער עיוור בן 16
 המתגורר בקריית גת. אני רוצה לשתף אתכם, במשהו שהתחלתי לעסוק בו לאחרונה. בתחילת פברואר האחרון, הצטרפתי כחונך לתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", התנועה משלבת ילדים בעלי צרכים מיוחדים, וילדים ללא מוגבלות, המשמשים כחונכים. לא חשבתי שאוכל להצטרף לתנועה, מכמה סיבות,

1. לא חשבתי שאוכל לחנוך בלי ראיה. לדוגמה, אם החניך רץ או משתולל, איך אני אמור בדיוק לרדוף אחריו? בכוח המחשבה?
2. אמרו לי המון פעמים כי הפעולות לא נגישות וכי יהיה לי מאוד קשה להשתלב, אבל, הוכחתי לעצמי, ולכולם שאין דבר העומד בפני הרצון.
3. חשש מהבלתי נודע.
   בנוסף, היו לי כמה התלבטויות מאוד מסובכות
4. נגישות- התלבטתי מאוד, האם הכל יהיה בתנועה נגיש? האם הדברים הראייתים יתוארו לי? מי יהיה איתי במהלך הפעולה ובעצם ינגיש לי את הדברים?
5. קבלת-השונה- לא ידעתי אם יקבלו אותי. כבר היו מקרים שלא קיבלו אותי במקומות חדשים כבר מהרגע הראשון "בזכות" המגבלה שלי.
    
   תהליך ההצטרפות שלי היה פשוט ממה שחשבתי. שלחתי אימייל למשרדי התנועה, הצגתי את עצמי וכמובן ציינתי שאני עיוור,   ותוך כמה שעות קיבלתי מייל משמח כי "תנועת הנוער כנפיים של קרמבו מתאימה לכולם, בימים הקרובים יהיו איתך בקשר מצוות קריית גת, לבדוק כיצד ניתן להנגיש לך את הפעולות."
   אכן, כמובטח היו איתי בקשר. תוך פחות מיום קיבלתי מייל מרכז הסניף בקריית גת,  ושלושה ימים אחר כך התקיימה בינינו שיחת טלפון בו הסברתי לו על המגבלה שלי, במה אצטרך עזרה, במה לא, וכו'.
   שבוע לאחר מכן הייתה הפעולה הראשונה שלי כחונך בתנועה. חששתי מאוד, אבל מייד שנכנסתי כל החששות התפוגגו. ניגשה אלי ילדה, וציינה שאני עיוור. היא הציגה את עצמה כקארין, ואמרה שהיא בת 17. מאותו רגע, היא הייתה איתי כל הפעולה. היא תיארה, תמללה, שיבחה, החמיאה, וכו'. ההרגשה הייתה מיוחדת, פתאום, כולם דיברו איתי. כולם מכירים אותי. מבינים את המגבלה שלי ומתעניינים בה מאוד. בסוף הפעולה, הרכז בישר לי כי אני משבוע הבא, ודניאל, נחנוך את קארין. למרבה הפליאה שלי, משבוע לשבוע למדתי מה אני צריך לעשות, העיקר הוא להקשיב לה, ולהבין אותה. היא מתארת לי את כל מה שקורה בפעולות, או תוך כדי מורלים. תמיד שאני בקרמבו- קיצור לשם התנועה, אני מרגיש הרגשה מיוחדת. הרגשה של" ביחד,, תרומה לקהילה.
               מאז, כל פעולה אני מרגיש אותה הרגשה. הרגשת שחרור מהכל, קצת להתנתק מכל השגרה היותר מידי.... שגרתית שכוללת – לימודים, לימודים, לימודים ולימודים.... בעיקר, ולעשות משהו דומה. לתרום קצת מעצמי לאחר.
   קרמבו בשבילי, הוא משפחה. משפחה גדולה, חמה ותומכת. משפחה שניתן להגיד בה הכל, לשתף, לספר, ופשוט... יקבלו אותך איך שאתה. עם כל המגבלות, עם כל הקשיים. והם תמיד יהיו שם בשבילך. יעודדו שצריך, יתמכו שצריך... כבר בפעולה הראשונה זה היה ככה. כבר בפעולה הראשונה? סליחה, טעיתי. כבר בשניה הראשונה. באלפית השניה הראשונה. באותה שניה שנכנסתי, למקום המיוחד הזה, המדהים הזה, הרגשתי מדהים. אותן תחושות, חוזרות על עצמן כל פעולה. כשקארין, החניכה שלי מתארת, מתמללת, מחמיאה, ועוזרת, כל פעם מחדש, הקבלה שלה מפתיעה אותי מאוד. מעבר לזה, אני מרגיש תחושת סיפוק אדירה! שאי אפשר לתאר אותה במילים, ותאמינו לי שניסיתי...
   אני כל כך שמח שהצטרפתי לתנועה המדהימה הזו! המקבלת הזו!  המיוחדת הזו...