רק רע כל היום ...

נעמדתי במרחק פסיעה ממנה, בידי תפוח שעמדתי לאכול. לפתע הסתובבתי והשלכתי את התפוח שהחזקתי היישר לתוך עיניה, מבלי להניד עפעף  בהדף אדיר! היא מררה בבכי אוחזת בפניה כאילו עוד רגע היא עומדת לצנוח: "זו אבן! זו אבן! היא זרקה עלי אבן!".
"איש לא יקרא לי זונה!  וגם לא בית זונות לבית שאני מתגוררת בו!". הכיתי את פניה אולי משום שקשה היה לי לשמוע את האמת והיא טפחה איתה בפרצופי - אני שפחה מבין עשרות שפחות מין לגבר ששולט עלינו ביד רמה, מחליט עם מי להיות ומתי. 
 
למרבה הפלא הלב שלי הזדעזע מהאמת, אבל המוח שלי היה תלוש מהמציאות...