הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנת'ם והפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, הציגו שתי גישות שונות במסגרת הפילוסופיה של המוסר להגדרת המעשה הטוב. בעוד בנת'ם מחשיב מעשה כמוסרי רק על סמך תוצאותיו, קאנט מגדיר פעולה מוסרית לפי הכוונה שעומדת מאחוריה - ללא התחשבות בהשלכות שאינן בשליטתו של מבצע הפעולה.

העיקרון המוסרי שנוסח ע"י בנת'ם מכונה בשיטתו "עקרון התועלת". לפי עקרון זה, מכיוון שרצונו הבסיסי ביותר של האדם הוא להרוויח הנאה ולהימנע מסבל, מעשה נחשב כטוב (או כבלתי-רע) רק במידה ובקרב המושפעים ממנו, סך ההנאה המופקת רב מסך הכאב. בנת'ם מציע נוסחה לחישוב היחס בין ההנאה והמכאוב בפעולה נתונה, ולקביעת טיבה: חישוב (לפי המדדים עוצמה, משך, ודאות, קרבה, פוריות, טוהר וטווח) ערכם של כל הנאה או סבל הנגרמים מיידית מהפעולה, ולאחריהם, של אלו הנובעים לאחר הפעולה הראשונה. לבסוף, חיסור סך ההנאה מסך הסבל: אם ההפרש נופל על צד ההנאה, המעשה הוא בלתי-מזיק. אם ההפרש הוא על צד המכאוב, המעשה אינו מוסרי.

לעומת זאת, בעיני עמנואל קאנט, המניע לפעולות האדם צריך להיות אך ורק הרצון הטוב. הוא הטוב העליון, משום שכל תכונה, כוח, או יכולת  - כאשר אין עומד מאחוריה רצון טוב - מסוגלת להיות משומשת לרעה: "כשרונות הרוח … מידות המזג … מתנות הגורל … אושר … כל אלה מביאים לידי עוז רוח, ולעתים קרובות לידי גסות רוח, אם אין רצון טוב שיתקן את השפעתם על הנפש"  (קאנט, הנחת-יסוד למטאפיזיקה של המידות, עמ' 18-19). אושרם של הסובייקט ו/או הכלל אינו יכול להיות תכלית התבונה, משום שהאינסטינקט משמש מנוע יעיל ממנה להשגתו. ייעודה האמיתי חייב להיות דבר גבוה יותר, שלשמו קיימת התבונה כטבע האדם - וזהו הרצון הטוב; יש לפעול מתוכו, גם אם הוא סותר נטיות סובייקטיביות, כגון השאיפה לאושר. לשון אחר, הרצון הטוב הוא חובה מוסרית, ולפיכך הוא מתקיים על פי הרציונל של החוק המוסרי הכללי: "אין להתנהג אלא כך שאוכל לרצות גם כן כי הכלל המעשי שבידי יהיה לחוק כללי" (קאנט, שם, עמ' 37) - משמע, אסור לאדם בשום מצב, לנהוג בצורה שלא היה רוצה כדרך שינהגו בה כולם, תמיד. 

קאנט היה מתייחס, בעיני, להצעתו של בנת'ם כחלקית, וככזו המדחיקה את הרצון החופשי ואחריות הפרט על עצמו. ראשית, קאנט מסביר כי המדדים של בנת'ם לקביעת טובו של מעשה - ההנאה והסבל - הם נטיות, ואלו אינן עיסוקה של התבונה. פעולה שמקורה בתבונה, חייבת לנבוע אך ורק מתוך חובתו המוסרית של האדם, המתעלה על כל הנטיות גם-יחד משום אמיתותה הנצחית ואובייקטיבית. שנית, גישתו של בנת'ם רואה בפעולות האדם כלי לשירות הכלל. בשיטתו, יעודן של כל פעולות הפרט חייב להיות הנאת הרוב. הרצון החופשי, או רמתו המוסרית של היחיד, אינם נלקחים בחשבון. מנגד, קאנט מדגיש את אחריות האדם על עצמו, ואת הפעולה הרצונית מתוך התבונה. לכל אדם יש אחריות מוסרית על עצמו, ולכן החלטותיו צריכות להיות מתוך החובה המוסרית שלו כלפי-עצמו, ולא לפי ההשלכות החיצוניות שיכולות להיות להן.