השמש כמעט שקעה בים, והייתי רגוע לגמרי . היה שקט, לבד מן הים  שהמשיך לבוא וללכת עם גליו, שהפכו באיזה שלב למנגינה נעימה באזני. עצמתי עיניים וטסתי בגובה נמוך .
אחרי עוד כמה נשימות, וריחוף נעים בחלל ראשי שהשתתק לאט מפטפוטיו, הופיע לפתע הילד. בדיוק במקום שקבענו .לא בשדה החיטה האהוב ,ולא מתחת לעץ האהבה שלנו ,אלא בפינת הדשא, כמו שקבענו, הגענו שנינו בדיוק בזמן .מיד כשראיתי אותו ירדו דמעות מעיני ,ניסיתי לעצור ,אבל ויתרתי , זה היה חזק ממני .הוא היה קטן כל כך  עם תלתלים, וחולצת הפסים הכחולה שלו , ובכל זאת הביט בי עם עצמה כזו בעיניים .הוא לא רץ אלי ולא חיבק אותי, רק הביט בי . זה הכה בי  , למה הוא לא בא אלי ?
כרעתי  אליו  ליטפתי ונישקתי אותו. הרגשתי איך  הנשימות הרכות שלו מלטפות את  צווארי. סיפרתי לו כמה אני אוהב אותו, ואיך התגעגעתי אליו . ,איך הוא עוד יגדל להיות אדם  אהוב ומוכשר ,וכמה  אני  גאה בו. אבל, הוא לא אמר דבר רק המשיך להביט בי ,במבט הטוב והטהור  שלו, ולי ירדה עוד דמעה חמה על הלחי. הרגשתי  איך הוא ממש נמס לתוכי ונעלם.  ואז הוא חייך חיוך  שפרע לי את כל המחשבות ,השתחרר מהחיבוק  והתחיל לרוץ .רצתי  אחריו בדשא הגדול ,צחקנו  מאוד , ונשכבנו חבוקים על הדשא. ופתאום, נשמע צחוק קטן ותמים באוזן שלי .צחוק שצמרר והעיר לי  את כל הגוף. זה היה צחוק שלא שמעתי כבר שנים. צחוק מתגלגל ,תמים כזה שאני זוכר , עם תלתלים כמו הילד שהייתי ,עברה בי צמרמורת....עצמתי עיניים ולחשתי לו , שאנחנו עוד ניפגש . וקבענו שוב באותה  הפינה. ליבי זינק לעוד לולאה אחרונה  של חופש, ונתן נחיתה רכה על החוף.  
פקחתי עיניים והוא נעלם .רק גלי הים חזרו לנגן באזני . וגם רוח קרירה החלה לנשב . קצר כל כך ושובר  את הלב, חשבתי , כשידי מפולשות בחול הים.  הבטחתי  לעצמי לחזור ולפגוש בו . הרגשתי שזו הייתה רק הפגישה הראשונה במסע הארוך אל הילד שבי... אל עצמי