אתה אומר לי שאתה יודע איך אני מרגישה
שכבר חוויתה את זה בעבר
ועכשיו? זה עבר.
אמרתה לי שאתה יודע מה זה להתעורר בבוקר ולא לרצות לקום מהמיטה
שאתה יודע מה זה ההרגשה הזאת שאתה רעב, אבל לא מסוגל לאכול מרוב הרגשות
שאתה יודע מה זה לבוא לאימון מבואס, ולא לרצות להילחם.
שאתה יודע מה זה ההרגשה שאף אחד לא באמת מבין אותך
שאתה פשוט לבד בעולם הזה
שעוד שניה אתה פשוט לוקח סכין, ואומר להתראות
שאתה יודע שאתה כבר על הסף של ״כוסעמק על העולם הזה״ ואתה לא רוצה לבקש עזרה
אתה לא רוצה לבקש עזרה
אתה? לבקש עזרה?
אדם חזק.
אדם גדול.
לוחם.
איש חייל  מ כ ו ב ד.
אז למה שתבקש עזרה?
אף אחד לא יודע מה עובר עליך בלילות.
אף אחד לא ידע שהרטבת את המיטה מדמעות.
אף אחד לא יודע שאת לא באמת חולה, שפשוט הדמעות לא מפסיקות.
אף אחד לא יודע שבאת לשיעור באיחור כי הייתה צריך קצת זמן שהפנים לא יהיו אדומות.
אף אחד לא יודע שאת מרביץ לקירות ודופק את הראש בשולחן.
אף אחד לא יודע מי אתה באמת, חוץ מעצמך.
ואתה לא רוצה לספר את זה לעצמך.
עוד פעם לספר לעצמך? דיי, נמאס.
אז אולי אתה יודע איך אני מרגישה.
אולי אתה באמת מבין.
אמרת לי שהלכת לפסיכולוג והבעיות נפטרו.
אני לא מאמינה שבעיות שלך נפטרו
אני מאמינה שעדיין כואב לך
אני רואה שכואב לך
אני רואה גם שאתה רואה שלאף אחד לא אכפת.
אני לא מאמינה בפסיכולוגים
אני חושבת שרק אתה יכול לפתור את הבעיות הנפשיות של עצמיך
ואם אתה לא תצליח לפתור את הבעיות הנפשיות של עצמך
אף אחד אחר לא יצליח.
אתה בדיוק כמוני
אתה יודע איך זה מרגיש
אתה יודע כבר את הלוח זמנים של הבכי כבר בעל פה
אתה יודע שזה לא באמת יעבור
אבל אתה מנסה להיות אופטימי בשבילי
שאולי
רק אולי
אני ארגיש יותר טוב
ואז אני אחייך
ואז גם אתה
ואז כל הכאב הזה פתאום יעלם
כאילו סוף סוף מישהו מבין אותך.