שנות שלטונו של חאפט' אל-אסד ומשטרו
ב-15 בנובמבר 1970, הדיח אסד את יריבו, צלאח ג'דיד, ב"הפיכה לבנה" שזכתה לכינוי "תנועת התיקונים". עם העלייה לשלטון, הבין אסד כי עליו לבנות מחדש את הקהילה הפוליטית הסורית. לפיכך, הוא נקט בשורה של צעדים: ראשית, הוא עצמו נבחר בבחירות ישירות, בידי העם מידי שבע שנים – מה שאמור להעניק לו לגיטימציה רחבה מצד הציבור. שנית, הותר למפלגות נוספות לפעול לצד מפלגת הבעת', בעיקר מפלגות שמאל, נאצריסטיות ולאומניות. המפלגות פעלו במסגרת "החזית הלאומית המתקדמת" (להלן: החזית), שמאגדת את כל המפלגות הפוליטיות שפעילותן מותרת בסוריה, ארגון השולט בסוריה להלכה. שלישית, לפרלמנט עצמו מתקיימות בחירות שבהן מותר למתמודדים להתמודד זה מול זה כל עוד הם שייכים לאותה מפלגה בחזית. בנוסף, מובטח ייצוג מראש לנציגי מגזרים חברתיים. רביעית, אסד החל לנקוט במדיניות שיטתית שמטרתה לחלץ את סוריה מהבדידות הבין-אזורית והבין לאומית שכפה עליה המשטר הקודם.
לכאורה, עם עלייתו של אסד לשלטון החל תהליך של דמוקרטיזציה מעצם הניסיון לשאוב את הלגיטימציה לשלטון מהעם, פעילותן של מפלגות נוספות לצד מפלגת הבעת' השלטת וקיום הבחירות לפרלמנט. אולם, כל השינויים שחולל אסד, לא שינו את העובדה שנותר בסוריה גרעין גדול של התנגדות עממית לשלטון. הגרעין כלל חוגים מוסלמיים סונים שעיקר התנגדותם נבעה מהעובדה שהמשטר הוא חילוני, בעל צביון עדתי מובהק וסוציאליסטי. אסד אמנם ניסה לקרב אליו את החוגים האסלאמיים אך ההתנגדות כלפיו נמשכה על סמך העובדה שהחוקה הסורית דוחה את ההלכה המוסלמית. על מנת לנסות ולגשר על חילוקי הדעות מול הזרם האסלאמיסטי, אסד הקפיד להיראות ולהתנהג כמוסלמי ולהבליט מוטיבים מוסלמיים בתעמולה שלו ואף ניסה לזכות בלגיטימציה דתית עבור העדה העלאווית. בעקבות כן, בשנת 1972, האימאם מוסא צאדר, מנהיג השיעים בלבנון, אכן העניק לאסד את ההכרה בעלאווים כחלק מהמסלמים שיעים.
שיטת המשטר בסוריה תחת אסד, שעברה לאחר מכן לבשאר בנו, מבוססת על שני היבטים. על פני השטח, ישנה מערכת שלטון רשמית של רשות מחוקקת ומבצעת – מאורגנת והיררכית. הרשויות מעוגנות בחוקה הסורית ובחוקת מפלגת הבעת'. המערכת הזו כוללת את מוסד הנשיאות, מועצת העם והממשלה ומוסדות המפלגה. גופים פוליטיים אחרים כמו איגודים מקצועיים וארגונים חברתיים יצגו מגזרים נוספים בחברה הסורית. מערכת פורמאלית זו משקפת את כוחם המספרי של האלמנטים בקואליציה עליהם נשען השלטון. המשטר השתמש במערכת זו על מנת לזכות בלגיטימציה ציבורית וחוקית למעשיו. במקביל, המערכת הרשמית העניקה תגמול לתומכי המשטר בכך שהיא מאפשרת מוביליות חברתית וכלכלית. על המערכת הזו ניסה לבסס בשאר את כינון הרפורמות בתחומי הכלכלה והחברה. בשאר העניק חשיבות רבה להצמחת מקורבים מתוך מערכת זו, שתסייע לו בקידום המדעי-טכנולוגי של סוריה, זה על חשבון כינון יחסים צבאיים ומפלגתיים, לפי המודל של אביו.
לא פחות חשוב הוא החלק הנסתר של משטר אסד, מדובר במערכת שלטונית בלתי פורמאלית שמורכבות בעיקר מראשי שירותי הביטחון ומפקדי צבא בכירים. המערכת המגנה על המשטר התבססה בימיו של אסד ברובה על הצבא הסורי שנשלט כמעט לחלוטין על-ידי הקצונה העלאווית. אסד היה המפקד העליון של הצבא ומעורב באופן אישי בניהול הצבא. במקביל, פועלת מערכת מורכבת של מערכות מודיעין ובטחון פנים וגם עליהן, ממונה הנשיא. לצידם, פועלות מיליציות חמושות, אנשיהן עלאווים ותפקידן להגן על חייו של אסד עצמו. המשטר תלוי בהם על מנת להבטיח את יציבותו. הקצינים הללו פעילים, חלקם באופן גלוי אך רובם באופן סמוי, במנגנון הממשלתי. מעמדם וכוחם משקף את האיזון הפנימי בין כוחות הקואליציה המהווים את בסיסו של המשטר.
ההבדל בין המערכת הפורמאלית למערכת הבלתי פורמאלית הוא בכמות לעומת האיכות. המערכת הממשלתית הרשמית היא ייצוגית יותר ומשקפת את המשקל היחסי של האלמנטים הקואליציוניים בקרב הציבור. כך, למשל, סונים מהווים כ -60% משרי הממשלה והנציגים של האסיפה העממית או מפלגת הקונגרס. האחוז הזה מתאים לאחוז שלהם בקרב אוכלוסיית סוריה. בניגוד לכך, המערכת הבלתי פורמאלית משקפת את מערכת היחסים האיכותנית – מאזן הכוחות האמיתי בקואליציה של אסד ולאחר מכן של בשאר. בגלל שהעלאווים הם האלמנט הדומיננטי בקואליציה, למרות שהם מהווים רק 12% מהאוכלוסייה, כ-90% מהקצינים בצבא הסורי הם עלוואים.
המנגנון הפורמאלי של הממשלה פועל על בסיס שתי מערכות מקבילות - האחת של המפלגה, מפלגת הבעת', והשנייה היא המערכת הממשלתית האזרחית. למערכת המפלגתית יש עדיפות שמעוגנת בחוקה הסורית: "מפלגת הבעת' מובילה את החברה והמדינה ועומדת בראש החזית הלאומית המתקדמת, הפועלת לאיחוד הכוחות של ההמונים וגיוסם לשירות מטרותיה של האומה הערבית". באמצעות הסניפים השונים של מפלגת הבעת', המילה של המפלגה מגיעה לכל העם. כל ארבע שנים, בוחרים הסניפים את נציגיהם לוועידת המפלגה, שבתורם בוחרים את מוסדות המפלגה: הועד המרכזי, שמורכב מתשעים חברים, והמנהיגות האזורית, המורכבת מעשרים ואחת חברים. האחרון הוא הגוף העליון של המפלגה והמדינה כאחד, הדבר מתבטא באופן בחירתו של הנשיא הסורי: המנהיגות האזורית מאשרת תחילה את המועמד ולאחר מכן אסיפת העם מאשרת אותו. לבסוף, מוגשת מועמדותו של הנשיא המאושר למשאל העם. בראש המפלגה עומד המזכיר הכללי של המפלגה, תפקיד שהוחזק על-ידי אסד בתקופת כהונתו.
לצד המערכת המפלגתית פעלה גם מערכת ממשל ומוסדות חוקתיים שנשלטה כמעט במלואה על-ידי אנשי מפלגת הבעת'. מערכת המוסדות החוקתיים כללה את מועצת העם שהורכבה מ-250 חברים הנבחרים בבחירות אזוריות אחת לארבע שנים. 60% מהמועצה היו מאנשי החזית שבראשה עומד הנשיא. 40% הנותרים הם מועמדים עצמאיים. על פי החוקה הסורית, סמכויות המועצה כוללות את אישור המועמד לנשיאות (על פי ההמלצה של ההנהגה הארצית של הבעת') וכמו כן, אישור חוקים, אישור התקציב ותכניות הפיתוח, חוזים והסכמים בינלאומיים. למועצה ישנה הסמכות לבקר את פעילות הממשלה ולדון בה במקרה הצורך. הרשות המבצעת כוללת את נשיא הרפובליקה ואת הממשלה, שמוגדרת כ"גוף המבצע והמנהלי העליון במדינה". ראש הממשלה והשרים ממונים על-ידי הנשיא אך הממשלה מחויבת לדווח למועצת העם. בממשלה ישנו ייצוג למרבית העדות על פי משקלן היחסי באוכלוסייה. בתקופת שלטונו של אסד, תוקנה הייצוגיות היתרה שהייתה לעדה העלאווית בממשלה.
ניסיון לרכך את הפער שבין שתי המערכות נעשה באמצעות מוסדות מפלגת הבעת' שמהווים במידה רבה צומת המחברת בין המוסדות השלטוניים שהוזכרו לעיל. מערכת הבעת' מספקת בסיס פעולה משותף הנשען על תפיסת עולם כלכלית-חברתית משותפת לכל הכוחות הפועלים בסוריה. בנוסף לכך, מוסדות המפלגה מהווים נקודת מפגש למנהיגים הפוליטיים ולקציני הצבא, שהרי למפלגה שלוחות ביחידות הצבא ובכוחות הביטחון ואלה בוחרים את נציגיהם למוסדות הבכירים של המפלגה. אכן, במוסדות המפלגה לצד פוליטיקאים ובירוקרטים בכירים, משולבים גם קציני צבא ואנשי כוחות הביטחון.
משטרו של אסד התבסס רובו ככולו על שליטתו הבלעדית של הנשיא במוסדות החוקתיים של הממשל. סמכויותיו של אסד היו רחבות מאוד ונגעו לקשת רחבה של תחומים – החל מחקיקה ועד למעורבות צבאית, ענייני חוץ ועוד. המערכת שבנה אסד הייתה יציבה מאוד ותפקדה באופן ראוי לדעת רבים, שהרי היא החזיקה שלושה עשורים ללא פגע. בהמשך, עם עלייתו של בשאר לשלטון, החל ניסיון לחולל שינוי מסוים במערכת הקיימת תוך שינוי בסיסי הכוח של המשטר.