תובנה לפרשת כי תשא.
 
שמחה, מחול, וחיבור נפשי.
 
 
בפרשת השבוע מסופר על חטא העגל.
משה רבינו יורד מהר סיני עם שתי לוחות הברית, וכשהוא מגיע למחנה ישראל הוא רואה את העם סביב עגל הזהב.
הפסוק מתאר לנו- ״ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות וישלך מידיו את הלוחות וידבר אותם תחת ההר״.
 
התורה מדגישה שלמרות שמשה כבר ידע עוד בטרם רדתו מן ההר על חטאם של בני ישראל, אף על פי כן הוא שבר את הלוחות רק כאשר ראה במו עיניו את העגל.
אולם, גם זה לא הספיק לו עדיין, ורק משראה את העם מחולל בריקוד סביב העגל, רק אז הוא משליך את הלוחות ושובר אותם.
 
וצריך להבין מהי משמעות ההדגשה של המחולות סביב העגל?
מדוע רק לאחר שראה משה את העם רוקד, הוא כביכול מתייאש מהם ושובר את הלוחות, וכי לא די בעצם חומרת החטא של עשיית העגל?
 
יתכן שניתן להמשיל זאת לתופעה הפיזיולוגית של ״שריר דושן״.
חוקר בשם דושן גילה ששרירי הפנים האחראים על החיוך, מופעלים רק על ידי חיוך אמיתי, ואילו בחיוך מזוייף ומעושה, ניתן רק להפעיל את שרירי הלחיים אך השרירים שתחת העיניים היוצרים את החיוך המושלם לא זזים כלל במצב בו החיוך איננו אמיתי. 
לכן שחקנים מוכרחים להתרכז ולחיות את הסיטואציה אותה הם מגלמים ומשחקים, על מנת שיוכלו לחייך חיוך מלא ומשכנע, שאם לא כן החיוך המעושה שלהם יפגום באותנטיות של התפקיד.
 
עם ישראל בעקבות פיתויי השטן והערב רב, טעה בחשבון ספירת ארבעים הימים, וחשש שמא משה מנהיגם מת והסתלק לו, והותיר אותם במדבר ללא הנהגה.
ולכן הם חשקו בדמות מוחשית שתנהיג אותם, ויצרו את עגל הזהב שהוא אחד מארבעת הדמויות החקוקות בכסא הכבוד.
 
אבל, למרות הכוונה הטובה, יצירת דמות שכזו אסורה בהחלט, ובודאי שמשה רבינו היה מנהיג ראוי ומוצלח הרבה יותר מאשר עגל הזהב.
ואם כן, גם אם כביכול הם נקלעו בלית ברירה לסיטואציה עגומה, בה עליהם למצוא תחליף לדמותו של משה, הדבר היה צריך להיעשות מתוך הכרח בלבד.
ומשום כך כאשר משה רבינו נוכח לראות שלא רק שהם יצרו את העגל האסור, אלא הם אף חוגגים ושמחים במחולות לכבודו, הוא הבין שיש כאן פריקת עול רצונית ולא רק מכשול ומעידה מקומית, ולכן רק אז הוא שבר את הלוחות.
 
המהר״ל מפראג מבאר את משמעות הריקוד במחול ואלו הם דבריו- ״ועוד תדע להבין ענין המחול, דע כי השמחה היא מצד הנפש, כי השמחה היא כאשר האדם הוא בשלמותו, ואין שלימות רק אל הנפש ולא אל הגוף החמרי, מצד שהגוף החומרי הוא בכח ולא בפעל, ויש לו כבידות טבע... ולפיכך כאשר האדם מרקד יש בו השמחה יותר, כי הנפש בשלמות כחה, ואז נמצא השמחה, ולפיכך אמר שהקב"ה יעשה מחול לצדיקים בגן עדן, כי הצדיקים כאשר יהיו בגן עדן יהיו מסולקים מן החומר ותהיה הנפש גוברת... אמנם מה שאמרו שיעשה מחול לצדיקים ולא אמר בלשון אחר, שיהיה להם ריקוד, להורות על ענין ההתעלות הזה, כי המחול הוא סבוב ועיגול ואין עיגול בלא אמצעי, וידוע כי האמצעי שהוא תוך העיגול הוא נבדל מכל העיגול... ודבר זה ידוע, כי הנקודות שהם על העיגול כולם הם פונים על ידי הקווים הנמשכים מן הנקודות שהם על העיגול אל הנקודה האמצעית, לא יסורו ימין ושמאל. וכן ענין הצדיקים ומעלתם במחול הזה שהוא התפשטות מן החומרי לגמרי עד שיהיו פונים אליו יתברך ונמשכים אליו, וזה שאמר שיש מחול לצדיקים הוא התעלות מן החומרי עד שיהיו נמשכים אחר השי"ת, כמו שימשכו כל הנקודות אשר הם העיגול אל הנקודה האמצעית״...



העולה מדבריו הוא, שיש שתי נקודות בריקוד.
האחת היא עצם הריקוד שמבטא את השמחה, והשניה היא בריקוד של מחול שהוא מעגל שסובב את הנקודה האמצעית.
דהיינו שבכל ריקוד האדם מבטא את השמחה המתפרצת שבנפשו, שגוברת על הגוף ומניעה אותו בעקבות השלמות שהשיגה.
אבל בנוסף לזה יש ריקוד של מחול שמבטא נקודה חזקה ועמוקה יותר, של פניה אל מרכז המעגל המסמלת חיבור ומשיכה מוחלטת למרכז.



יתכן אם כן שמשה רבינו ראה במחולות סביב העגל, ביטוי של משיכה מוחלטת של העם אליו, וזה העיד על הרצון הפנימי האמיתי שלהם, שאיננו רק מכשול חד פעמי אלא בחירה נפשית עמוקה ומודעת, ולכן הוא נאלץ לשבור את הלוחות.



לכל אחד יש רגעים בהם הוא שואל את עצמו, עם מה הוא באמת מזדהה, ומה באמת מאפיין ומגדיר אותו.
האם מעידה חד פעמית בהכרח מייצגת את מי ואת מה שאנחנו?
או שמא ניתן לבצע אבחנה בין האני האמיתי, לבין מקרה יוצא דופן וחריג?



הגישה הפסיכו-דינאמית של פרויד, התרכזה דוקא במעידות יוצאות דופן (פליטת פה, חלומות, ואסוציאציות חופשיות) מתוך סברא שהן חושפות את התת מודע שלנו, שמוגן וחסום בדרך כלל על ידי האני העליון שתפקידו להכפיף את האיד שמובל על ידי עקרון העונג, לציות לעקרונות המציאות והמוסר.
כך שיתכן שדוקא מעשה או אמירה שנראים לנו כלא מייצגים וכלא מאפיינים את זהותנו, הם אלו שחושפים ומראים לנו את הרבדים העמוקים של הנפש.



גם בגמרא רואים שהאמוראים חיפשו מעשה בנאלי וחד פעמי, כסימן למדרגתם לחיי העולם הבא, ולא הסתפקו בחיי השיגרה המרוממים שלהם כסימן תקף דיו לכך. ואולי זה נובע מאותה סיבה, שכאשר לפתע מתפרץ בנו איזה שהוא ביטוי של תשוקה או חסידות, זה חושף את מעמקי הנפש, והזכייה לחיי העולם הבא כפי שביאר הרמב״ם, היא רק על ידי מעשה מושלם שנעשה מתוך כוונה טהורה ומושלמת.



כך שלמרות שבוודאי יש לכל אחד מעידות יוצאות דופן, עלינו לשים לב ולהיות כנים עם עצמנו, ולהתבונן האם המעידה איננה מסמלת רצון או תשוקה כמוסים, הטמונים במעמקי נפשנו.



בברכה שנזכה ללב טהור ואמיתי.