בשנה ג' ללימודי ההנדסה, אחרי הפרידה מהחברה ההולנדית שהכרתי  בשנה הראשונה (אולי בהזדמות אכתוב בולג רק על התקופה איתה) החלטתי שאני תופס אומץ ונוסע לטיול במזרח ל-ב-ד!! בחיפוש אחר עצמי.

התוואי של הטיול היה כך :

לנחות בתאילנד לטייל בצפון - צ'אנג מאי, פאי
משם לעבור את הגבול ללאוס לואנג וויאן (חוויה מהסרטים)
לחצות את הגבול לוויאטנאם לחצות אותה מהצפון לדרום
משם להכנס לקמבודיה לראות קצת מקדים
ולסיים שוב בתאילנד בדרום בחופים הקסומים


 את הסיפור על הטיול אני אעביר בהבזקים של מאורעות אמיתיים שהתרחשו

ערב חתונות של החבר הכי טוב שלי עומרי, אני רוקד ושותה כמו משוגע מנסה לשמוח כמה שאפר בשמחתו... באיזה שהוא שלב אני רואה שהשעה כבר 01:30 עוד שלוש שעות לטיסה .. אני יוצא החוצה מדליק סיגריה ומסתכל אל האופק על החשכה בהרי ירושלים "עוד כמה שעות אהיה במרחק של 15 שעות טיסה מכאן" אני אומר לעצמי בקול וחיוך ענק של שחרור עולה לי על שפתיי

אני מסיע את עומרי ויעל אישתו הטרייה למלון עם הביואיק שהוא שכר בשביל החתונה, אני מוריד אותם לייד המלון, יוצא מהאוטו נותן חיבוק גדול ונפרד שלום... המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש 'זהו!! עומרי מתחתן! אני סיימתי את תפקידי להיות הפסיכולוג שלו שצריך להכיל את כל השריטות שלו ועכשיו יעל תדרש לתפקיד במשרה מלאה, אני יכול לצאת לחופשה'

עוד שעה הטיסה ואני נוסע ברחבי ירושלים על האופנוע שלי כדי לחפש חנייה שבה אני אהיה רגוע שאף אחד לא יחמוד את האופנוע שלי בזמן שאהיה כ"כ רחוק..

אני  עולה למוניות נשר, לצידי התיק שהכנתי איתי לטיסה - תיק שירות לאומי של אחותי כתוב עליו 'בת עמי' בתוכו יש מגבת אדומה, חולצה ארוכה אדומה, קרם הגנה, אל טוש, קונדומים, ומראה (כנראה שהיה חשוב לי לא להראות מוזנח)

המונית עולה על כביש 1 ואני נרדם.

"הכל לטובה.. כל מה שקורה הוא רק לטובתך!! תמתין בסבלנות ותראה"....


אני נזכר במשפט שאמי תמיד נוהגת לומר, אין לי מושג מאיפה זה בא אבל תמיד שאני חושב על אמא אני מבין שיש משמעות רוחנית לדברים.

לאוס - יום 24 לטיול.

אני מתעורר מתחושה נעימה מליטוף היד של ענת עוברת לי על הגב ומשם יורדת עד למטה... מדהים איך שהבנות הישראליות משתחחרות מהכבדות בה הן נמצאות בארץ ונותנות לחושים והרגשות שלהן להשתחר ולהתמסר כאילו היו גוזל שרק עכשיו למד לעוף ונותן לאוויר החם לקחת אותו למקומות חדשים...

אני פוקח את העיניים ומסתכל עליה וחושב לעצמי שבארץ לא היה סיכוי שמשהי כמוה בכלל תסתכל לכיוון שלי, המחשבה הזאת מרגישה אותי ואני מחליט שזה הזמן להפרד ממנה ולהמשיך לחוויה הבאה שלי בטיול.


לאוס - יום 19 ליטול.

אני מרגיש חנוק מרוב ריצה אבל הפחד שעובר לי בכל הגוף רק מגביר את האדרנלין ותחושת הרצון לשרוד. 'איך נפלתי למכודת התרמיאלים הזו!!! למה סמכתי עלייה' הכעס גובר על הפחד ואני ממשיך לרוץ... מרחוק אני רואה אותו עולה על האופנוע שחיכה לו ונעלם אל תוך החושך. הכול שחור


רוצים להמשיך לקרוא? תנו תגובה