מדי פעם יוצא לי להיזכר בימי ההכשרה שלי כחובש, כשהייתי ילדון חדור מוטיבציה והורמונים. הימים – תחילת הצבא, אחרי 4 חודשי טירונות קרבית מרובת זחילה על קוצים בהנדסה קרבית של איזור לכיש בשיא הקיץ. בה"ד 10 היה בית הבראה בהשוואה לזה.

הגעתי לקורס חובשים בצריפין אחרי שלמדתי את היסודות בלפוצץ אנשים לרסיסים ראשוניים, עם השמחה שאלמד סוף סוף איך להרכיבם בחזרה.

למען האמת, המוטיבציה שלי היתה מכווננת גבוה – לא רציתי לחזור להיות סתם חייל. רציתי להתמקצע – להיות מעבר לחובש רגיל – רציתי להיות מדריך חובשים, וכל זה עוד בטרם ידעתי להניח תחבושת אישית ב- 'דגל אנגליה'...

כמעט בכל יום ורידי היו נופלים קורבן לדקירותיו המהוססות של חובש מתלמד תורן, ומרוב "שמשות" כבר הייתי רואה כוכבים. הייתי חוזר הביתה עמוס בסימנים כחולים ומחורר ככרית סיכות. בו"מ (בדיקה ומיון) בודד או המוני היה מבוצע כדרך קבע בכל פינה פנויה במתחם הבסיס, עם הפשטה לרמת תחתונים, מה שהיה בעייתי משהו כשלוקחים בחשבון שבאותו בסיס התחנכו במקביל חובשות ושינניות שלא פעם פסעו מרחק צעדים ספורים ממקום ה-"טיפול", וקשה היה לשכב מבלי להביט בנוף.

אני זוכר כמה התלהבתי ללמוד שוב, אחרי כל כך הרבה זמן בו לא זכיתי להפעיל את הראש. החומר היה מרתק. רפואה זה ככל הנראה באמת התחום המעניין ביותר שיש. האוירה בקורס היתה מטורפת - החבר'ה היו מגוונים, מחילות שונים, עם פז"מ שונה, כל אחד והשריטה שלו. אני מן הסתם הייתי בין הצעירים הפעורים והמתלהבים. לקראת אמצע הקורס החליפו את אחד המדריכים במדריכה חמודה ובריאת מראה שלא ראתה ממטר את החיילים החסונים והחרמנים בכיתתה, וכך זכתה ביושר בכינוי שרמוטל, אני מניח שהקורא יכול לשחזר בקלות את שמה המקורי. זכיתי להיות חניך שלה. זכיתי גם להיות מודגם שלה כשלמדנו הזרקות אל תוך שריר העכוז. זכיתי לשבת בכיתתה כשהדגימה החדרת קטטר לשלפוחית השתן (פולי). אני מאמין שאין ולו חייל אחד שנותר אדיש למראה האופן בו החזיקה במיומנות את איבר הדמה, כל מה שקרה אחרי זה לא באמת שינה לאיש, למרות שזו אמורה להיות פרוצדורה כואבת. מדהים לראות קבוצת חיילים מאבדת יכולת ורבלי למשך שעה, ומגירה ריר כאחרון המקרים הגריאטריים שמאכלסים בית אבות.

אבל יותר מכל, אולי הדבר המוחשי ביותר שניתן היה לחוות באותו מקום הזוי זה הריח הבלתי נסבל שעלה ממערכות הביוב הנרקבות של המחנה הזה. אני מרשה לעצמי להניח שהיו שם דברים שנותרו תקועים עוד מימי המנדט, וכל קיץ היו מזכירים לכל דיכפין שעדיין קיימים.

המקקים שרצו בכל מקום, כולל ביקורים בתוך המזון, העכברושים היו גדולים יותר מהחתולים, והחתולים לא פחדו מעובדי המטבח או הרס"ר. זה האחרון, שזכה לכינוי הנץ השחור, הטיל את אימתו על חניכי הבה"ד המסכנים, בהם נכלל עבדכם הנאמן. האבסורד הגדול היה שבבסיס זה לימדו את עקרונות הסניטריה והרפואה הצבאית המונעת, ושיש מקום להניח שאמור לשמש דוגמא לעילא ולעילא.

לאחר כ- 3 חודשים הגיע היום בו נפתחה האפשרות להיבחן להדרכה בבה"ד 10.  נדמה לי שחצי מהקורס ניסה את מזלו. נתנו לנו טקסט בלתי מובן וחצי שעה לתכנן את ההדרכה. עד היום אין לי מושג למה מכל הקורס איתרו דווקא אותי להדרכה. לא היה לי רקע כמדריך, ולא כמגיש עזרה ראשונה. אולי היו אלה "פני המפקד" שלי ששכנעו את הבוחנים שאני הראוי והמתאים ביותר. לא היה לי מושג אפילו על מה דיברתי במבדק. אני רק זוכר שהתפללתי והאמנתי שאגיע לזה, כנגד כל הסיכויים. וזה קרה.

בסופשבוע אחד בתחילת נובמבר נשארתי שבת כחלק מכיתת הכוננות התורנית של הבה"ד. תדרוך קצר ביום שישי לגבי הייעוד שלנו ושחרור מיוחל אל האוהלים, הבמבה ושאר החטיפים שאיתם אמורים להעביר את השבת.

כאן המקום להתיחסות לשאלה המפורסמת "איפה היית כשזה קרה": מוצ"ש, 4.11.95 – ערב שהיה אמור להיות משעמם וחסר כל מעש הפך להיות נקודת מפנה לאומית עבור כל מי שחי אז בארץ ובעולם, ומן הסתם גם עבורי, כשהקפיצו לראשונה זה שנים את כיתת הכוננות של הבה"ד. השמועות התרוצצו...פיגוע...ארוע ירי בתל אביב... עלינו על מדים ועל ציוד אמת. ניתנה הוראה לחזור לאוהלים, להישאר דרוכים לכל מקרה שלא יהיה. איך שנכנסתי לאוהל כבר שמעתי את הקריאות מכל עבר – רבין נרצח. ואני כבר לא הוקפצתי לשום מקום. הערב הפך לאחד הלילות הארוכים והשקטים שחוויתי אי פעם בבסיס הומה.

הקורס הסתיים כשבועיים מאוחר יותר לצלילי בלדה לחובש, וכשחושבים על זה, זה לא תענוג גדול למשפחה של הבוגרים כשמתעמקים במילות השיר המורבידי הזה, שזכה בקרב חניכים רבים להתאמות שונות כגון:

"עלינו על מוקש, ייבב אז הפצוע

מסדר חולים בשש, ענה לו החובש"

או –

"אחי אחי שלי, צעק אז הפצוע

ואז החל למלמל כל מיני דברים לא מובנים"

ההמשך היה הרבה פחות צפוי כשעפתי בכוונה מהכשרת מדריכי ענף החובשים שם ממש לא רציתי להיות, ובדרך לא דרך מצאתי את עצמי חזרה בגדוד לתקופת צינון, בטרם חיל הרפואה שם עלי את ידיו והפך אותי למדריך חוליה שמסתובב בכל הארץ, מאמן מילואימניקים, מלמד סטאז'רים טריים את פרוצדורות החירום שבשטח, ובאופן כללי נהנה מאוד מהתפקיד.

בה"ד 10 – הבסיס ספוג הדם של חיילים וחיילות אינספור, מקום עליה לרגל של הנרקומנים של ראשל"צ והסביבה, שהרחיק לכת ועשה כבוד לשער הפונה לעיר הזו וכינה מבחן סף לחובשים כושלים במיוחד בטרם הם עפים מהקורס על שמו...

הבה"ד שריחו הולך לפניו. שיש לו מתקן אימון יחידות שזוכה לביקורים תכופים של טווסים, וחיות אחרות,

ללא ספק הכניס לא מעט חוויות ותובנות מעניינות לחיי.

אני מביט בסיכת החובש, שרוך ההדרכה והתג ותוהה איך היה נראה השירות הצבאי שלי לו הייתי מוותר על כל זה...