מי שמכיר את הסדרה "נשואים פלוס" (המקורית,כמובן, לא הגרסה הישראלית שבשביל לכתוב את מה שאני חושב עליה,אני צריך עוד מאמר שלם) זוכר בודאי את הפרק שבו לאל באנדי יש סטריק ממש מוצלח של מזל טוב. הילדים עוזבים סוף-סוף את הבית, הוא מתחיל להצליח בעבודה, זוכה בהגרלות הקבוצה מנצחת ואפילו אשתו עוזבת את הבית להיות עם משפחתה). ולאורך כל ההצלחות האלה הוא לא מפסיק להגיד שהוא לא יודה בכך שיש לו מזל טוב ושהוא מצליח כי הוא תמיד מפסיד בסופו של דבר. לכן על כל הצלחה מייד יבוא כנגד כישלון ואם מצטבר לו סטוק כזה של מזל טוב, אז יש סטיפה הולכת ומצטברת של מזל רע כנגד שבסוף תתפוצץ עליו ותקבור אותו תחתיה.
בסופו של הפרק הוא רואה ששום דבר רע לא קרה לו ואז הוא מכריז, סוף סוף, "אל באנדי הוא ווינר!!!" .
באותה שנייה שהוא אומר את זה מתפוצץ עליו מזלו הרע(המשטרה פורצת לביתו ועוצרת אותו,הוא רואה בטלוויזיה שבית האחווה בקולג' אליו עבר בנו נשרף ועכשיו בנו יחזור הביתה,אשתו חוזרת הביתה ואומרת שההורים שלה גם באים לבקר וכיו"ב). מה שבאנדי עושה באותו רגע שהוא רואה את זה קורה הוא פשוט להשען אחורה, לחייך חיוך מריר ולהגיד: "Of course (כמובן)"

  מכבי תל אביב, מאז 1996, היא סוג של אל באנדי ספורטיבי: אנחנו האוהדים, מסתובבים מאז אותו קיץ ועד השנה האחרונה עם אותה תחושה שלא משנה מה יקרה, בסוף נאכל אותה. על כל נצחון קטן מגיע הפסד גדול: ניצחנו את מכבי חיפה בליגה? מגיעה תבוסה משפילה לבית"ר-שמשון תל אביב בגביע. עלינו לליגת האלופות? קבלו הפסדים לז'ילינה וסנטה קולומה בעונות הבאות. מקבלים קצת בטחון עם כמה נצחונות רצופים לפני הדרבי? סמכו על השחקנים שיגיעו אליו ויעשו במכנסיים.
כמובן שכל חלוץ שמגיע למכבי מקבל שיתוק ושוכח איך בועטים לשער ואפילו כשהגיע ברק יצחקי, שהיה בכושר מעולה ואתה כבר מתחיל להגיד לעצמך שהוא פשוט לא יכול להכשל כי הוא טוב מדי, אז הוא נפצע במחזור הראשון וגומר את העונה. הייתי במשחק הזה בבלומפילד והדבר היחיד שיכולתי לעשות באותו רגע הוא להשען אחורה, לחייך חיוך מריר, לראות עוד עונה הולכת לעזאזל ולהגיד לעצמי "Of course", ממש כמו אל באנדי.
גם אחרי עונת האליפות של 2002/3, כשסוף סוף הייתה סיבה לחייך, הגיע הקיץ בו קלינגר זרק את נמני ובנין, התחילה מחאת החולצות השחורות וכבר מהקיץ היה ברור שהלכה העונה הבאה. יותר באנדי מזה?
 
והנה הגיעה לה עונת 2012/2013: פותחים עם נצחון על מכבי חיפה, אחרי הפסד ראשון לא נכנסים למשבר וממשיכים לנצח, אפילו אחרי ההפסדים הרצופים בדרבי ולבני יהודה מגיע המשחק מול רמת השרון, מכבי בפיגור 3-1 ואנחנו האוהדים מתחילים לסכם עוד עונה מבוזבזת ופתאום הקבוצה חוזרת מהפיגור, מנצחת את המשחק והופכת את כל העונה. מגיעים הנצחונות בדרבים, ברק לוי עוצר פנדל בתוספת הזמן ומביא ניצחון על רמת גן ובאותו שבוע מכבי חיפה מפסידה והפער, שהיה אמור לקטון בכלל גדל, מושיקו לוגסי שולח את בלומפילד לשמיים ואת השכנים שלי ברחוב לקרוא למשטרה בגלל צרחות "יש!" בעוצמה בלתי נסבלת, בקיצור, הבנתם את הרעיון, המזל פתאום איתנו, מכבי פתאום ווינרים. וכל הזמן הזה אתה לא מעז להודות בכך, כי אתה יודע שכמו עם אל באנדי, מצטבר לו המזל הרע, זה שהעניש אותך על האליפות ב 2003 בקיץ שחור (תרתי משמע) ובעשר שנים בהן לא איימנו אפילו על המקום הראשון ומחכה לך. אתה יודע שאם רק תודה בכך שהולך למכבי מייד הוא יבוא ויסטור לך בפנים.
 
אז כל השנה אני מפזר כל מני אמירות זהירות. קטנות כאלה: "זה נראה טוב כרגע, אבל מוקדם לדעת". "נצחון יפה, אבל זו עדיין לא יכולת של אלופה". "הצגה גדולה, אבל בוא ננסה לתת אחת כזאת גם מול קבוצה גדולה". לצד זה אתה רואה בכל מעידה כהתחלה של אותו רצף של מזל רע ולוזריות שאנחנו כל כך מכירים:" הנה הפסדנו את הדרבי ושבוע הבא נפסיד גם לבני יהודה"
"הנה הפסדנו למכבי חיפה והחזרנו אותם למרוץ ועכשיו הם יעקפו אותנו". אבל המחזורים עוברים וזה לא מה שקורה. מכבי ממשיכה לנצח, הפער גדל, דווקא מכבי חיפה מאבדת נקודות. מכבי מתגברת על כל משברון, מחזירה בנצחון גדול על כל תיקו או הפסד ויותר חשוב מזה, אף אחד לא נפצע, אף אחד לא רב אחד עם השני, אף אחד לא מדליף זבל מחדר ההלבשה לתקשורת פשוט כי הוא לא קיים. מה קורה פה?
העונה נגמרת. מכבי לוקחת אליפות  ומתחילים לתכנן את העונה הבאה. הצוות המקצועי נשאר, יש המשכיות, הכל נראה בסדר.
בשלב הזה פחות או יותר אנחנו האוהדים עשינו את הטעות והאמנו לתקשורת שהתחילה לדבר על השושלת שמכבי יוצרת כאן ועל כך שתשלוט בצורה מוחלטת בליגה. בדיוק כמו באנדי באותו פרק אמרנו לעצמינו: הכל רגוע, שום משבר לא קרה, המכביזם חזר! מכבי חזרו להיות ווינרים!!!
 
 ואז אוסקר גארסיה הודיע על עזיבתו. לך תדע מי יבוא במקומו, לך תדע מה תהיה תפיסת עולמו. כל התהליך הנהדר שהתחיל השנה ואמור היה להמשך יכול להגדע. מי ערב שהמאמן החדש ייתן אמון באותו שלד שחקנים ויידע להוציא מהם את מה שאוסקר הוציא מהם? אולי הוא ירצה להביא שחקנים משלו, צוות מקצועי משלו? מי ערב לכך שמאמן הכושר הנפלא שהפך את השחקנים שלנו למפלצות חסרות עייפות (במושגים של ליגת העל כמובן, בואו נהיה ריאלים) וחסרות פציעות, ירצה להמשיך ללא אוסקר? מי יודע מה יהיה עכשיו בעונה הבאה?
 ולנו ,האוהדים, נשאר, כמובן, להשען אחורה, לחייך את אותו חיוך מריר של אל באנדי ולהגיד לעצמינו שוב "Of cource!!"