החיים מתחילים, פרק ראשון

זה התחיל לפני 18 שנים. לזוג נשוי אשר עלה מרוסיה לארץ בשנות ה-90' עם הבת הבכורה שלהם, נולדה ילדה. שיער זהוב, עיינים ירוקות, חייכנית וקולנית. תינוקת מתוקה שאהבה לעשות שטויות. לדבר, לרקוד ולעזור במה שיכלה.
היא למדה ביסודי בבית ספר שרובו ישראלים. בכיתה של 32 ילדים, היו רק 3 רוסיים. היה לה קשה. לעגו לה, לא דיברו איתה. היא ישבה לבד עם עצמה בהפסקות, בשקט, בצד, בתקווה שאף אחד לא ישים לב אלייה ושלא ייצחקו עליה שוב.היא הייתה מאוד חברותית, אך למרות זאת לא קיבלו אותה. אמה תמיד אמרה לה "זאת קינאה. הם מקנאים ביופי הייחודי שלך. הרי אין בבית הספר שלך עוד ילדים בלונדיינים עם עיינים כמו שלך." זה היה נכון. גם הרוסים בבית הספר לא היו בלונדיינים עם עיינים ירוקות. אך למרות זאת, זה לא עזר לה. היא רק חלמה שיגיע יום והיא תהיה אותה הילדה בכיתה, שכולם רוצים לדבר איתה, להיות חברים שלה. זה היה לה מאוד חסר. היא תמיד אמרה להוריה שהיא רוצה לצבוע את השיער לשחור. "אני רוצה להיות כמו כל השאר בכיתה שלי. רק ככה יאהבו אותי" היא הייתה אומרת. אמה ורחותה תמיד היו עונות לה את אותו הדבר במשך שנים. "את לא צריכה את זה. יום יבוא ותראי שכולם יאהבו אותך גם ככה. ואפילו בגלל שאת כזאת יפה. תשמרי על השיער שלך והעיינים שלך. זה הכי יפה בך."
הילדה לא אהבה לשמוע את זה, אך הקשיבה להוריה ולאחותה.
אחותה, הגדולה ממנה בכ-9 שנים, הייתה בעלת שיער חום ועיינים חומות. ועורה לא היה לבן, אלה שחום מעט. היא התאימה לסביבה ותמיד הייתה בעלת חברים. לפחות כך זה נראה לאותה הילדה הבלונדינית העצובה שתמיד הייתה לבד. היא שנאה את זה. הרבה מאוד זמן היא האמינה שהיא מאומצת. "למה לי אין שיער כמו שיש לסבטה? זה לא פייר! אימצתם אותי ובגלל זה כל כך רע לי!" היא הייתה צועקת ברגעי השבירה שלה. לאמה היה קשה לשמוע את זה. אחותה הייתה עושה הכל בכדי להסביר לה שהיא טועה. אביה לא היה מתייחס לזה. הוא היה שתיין. כל פעם שהיא הייתה נשברת ובוכה, הוא היה צועק עלייה שתהיה בשקט. שהיא טיפשה שהיא חושבת ככה. והמצב רק החמיר.
עם השנים ביסודי היא התחילה להתקרב לשתי בנות. אנה, הרוסיה השניה בכיתתה, ושיר, ישראלית מתוקה שהגיע בסוף כיתה ב' לבית ספרה ואהבה את המראה הייחודי שלה.
"אז את רוצה היום לבוא אלי אחרי הלימודים לעשות שיעורי בית? אמא שלי בעבודה ואני לא רוצה להיות לבד." שיר תמיד הייתה שואלת אותה. "את בטוחה?" הילדה תמיד שאלה מפחד שהיא אולי פשוט צוחקת עליה. "ברור! למה לא? את הרי חברה שלי!". המילים היו היו אותן המילים שהיו כל כך חסרים לילדה הקטנה, שתמיד הייתה לבד בבית הספר.
וכך עם השנים הן התיידדו ולא עזבו אחת את השניה. עד לרגע סיום כיתה ו' ותחילת חטיבת הביינתים.

מאמר זה טרם דורג

מרתקמענייןנחמדסבירגרוע

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

• מוות וחיים ביד הלשון מרתק ביותר
0 06/10/2013 | יהודה

• סוף עידן תחילת עידן בחרתי לשתף אתכם כאן בתמצית החיים הכתובים כשירה...
0 13/01/2022 | רוניבןיהודה

מה דעתך על החיים מתחילים, פרק ראשון ?
תגובתך: נא להקליד את תגובתך
כתובת אתר:	//:HTTP
שם:	נא להכניס שם	אימייל :	קבלת תגובות לאימייל