הרבה אנשים שואלים אותי למה אני מצייר? הם רואים שאני מצייר דברים שלפי דעתם הם מלאים בכאב ובסבל. הם חושבים שבאמצעות הציורים שלי אני מביע את הכאב והצער שלי. הם חושבים שיש דרכים בריאות יותר להוציא את הכאב הזה.

 

הם מאמינים שאם אני לא יוציא את התסכול שלי על העולם דרך הציורים אני היה אדם שלוו יותר. הם לא מבינים שבזכות הציורים שלי אני שומר על שפיות, בזכות זה שכל מה שציירתי בחיי תלוי לי בחדר בו אני מצייר אני מזכיר לעצמי שיש סבל בעולם ואני יכול להתעלות אליו.

 

שאני יכול לחיות מעבר לסבל, שאני יכול להמשיך את החיים שלי גם כשיש סבל מסביב, שאפילו שאני מוקף בציורים שלי סבל נוראי אני יכול להמשיך לשבת ולצייר את הציורים שלי. הם לא מבינים שבזכות הציורים האלו אני שומר על האופטימיות שלי.

 

אבל זו לא הסיבה שבגללה התחלתי לצייר, התחלתי לצייר בזמן הצבא, זה היה בזמן המלחמה, לא יכולתי לסבול את ההרג שהיה מסביבי, היה לי קשה להתמודד, הלכתי לפסיכולוג, הוא הציע לי להתחיל לצייר, הוא אמר שאם אני אצייר את המקום שבו אני רוצה להיות ואתלה את הציורים סביבי אני ארגיש טוב יותר.

 

הוא צדק במקום מסוים, אכן הייתי מרגיש יותר טוב כאשר הייתי מצייר, הייתי מתחבר לרגשות הפנימיים שלי, אבל לא הייתי מצייר את הבית או את המקומות בהם הייתי רוצה להיות, ציירתי את הסבל שראיתי סביבי, זה עזר לי, זה נתן לי אפשרות להוציא את התסכול והכעס שלי החוצה.

 

זו הייתה הדרך שלי לשמור על שפיות בתוך הבלגן הזה. גם אחרי שהשתחררתי המשכתי לצייר, כל פעם שהיה קורה לי משהו נוראי בחיים הייתי מצייר, ככה הייתי מוציא את התסכול היום יומי שלי, בנוסף כאשר הייתי נפטר מכל הכעס והתסכול הייתי מוכר את הציור.

 

הציורים שמכרתי היו מגיעים למקומות שונים בעולם, מעולם לא שאלתי לאן ולאיזה שימוש, תמיד אחרי שהתסכול היה יוצא, הייתי מחכה עוד כמה ימים שהציור יהיה תלוי בחדר עבודה שלי ואז מוכר אותו, האמנתי שזו ההוכחה המשמעותית ביותר שהתסכול נעלם.

 

אם לא הייתי יכול לתת לציור לעזוב ידעתי שלא התגברתי על התסכול, כל הציורים שמכרתי היו ציורים שהרגשתי שאין לי כבר צורך שהתסכול שהם הביעו עבר ונעלם כבר.