תמיד כשכותבים על ספרים, מתייחסים לתוכן שלהם, יורדים לדקויות ומצטטים מתוכם משפטים. יותר מכך, בטח עושים זאת מיד אחרי שמסיימים לקרוא את הספר , או לכל היותר נותנים לספר 'לשקוע' יום-יומיים...

את הספר הזה קראתי בשלמותו בפעם אחרונה לפני שנה, או אולי שנתיים, עיינתי בו פעם האחרוה לפני כמה חודשים, אבל הוא עדיין מלווה אותי ומשפיע עליי. באופן הגיוני לא אוכל כעת לנתח בפרטי פרטים את תוכנו, ואפילו אולי אגע רק בשמו- האדם מחפש משמעות.

מי מאיתנו לא מתחבר לשלוש המילים האלו? אולי רק אלו שהמשמעות היא דבר שמובן מאליו בשבילם, ולא תועים כמו שאר בני האדם בסבך האפשרויות הבלתי נגמר שהעולם שלנו מציע......

משפטים ותמונות מהספר חקוקים לי בזכרון בצורה כה חיה, שהפכו למעין מצפן שמופיע ברגעי משבר. בדמיוני עדיין נמצאים אותם האנשים במחנה שהחלו להשבר, ומותם עמד בפתח. פרנקל בגאוניותו איבחן את ניצני שבירתם לא כתוצאה ישירה של המצב הגופני המחפיר שלהם או של מחלה מסויימת, אלא על של שבירת רצונם שלהם לחיות או יותר נכון באובדן המשמעות לקיומם בעיני עצמם. השבירה הזו לא הותירה להם כל סיכוי בהתמודדות מול הקושי האינסופי בחייהם. אליה אולי יותר מכל כיוונו הנאצים, בסביבה המזוויעה שפרנקל נכח בה היא הייתה לו כל כך ברורה ואכזרית, אבל בימינו השבירה הזו יכולה להיות מסוות ומוסתרת בין סובבינו.

בשביל האסירים במחנה העבודה או ההשמדה,אובדן התקווה היווה הרבה פעמים את המכה הניצחת - שממנה אין דרך חזרה.פרנקל מספר כיצד הקפיד לדמיין את עצמו מרצה על חוויותיו, אלו אותן חיי כעת, מול קהל הממלא אולם שלם. דמיון זה נתן לו כוח, היה לו ברור שיש לו למה להשאר בעולם. פרנקל  אכן הצליח להגשים את החזון שלו, לא מדהים שבגלל שאנו מוקפים בשלל יועצים, אתרים וערוצים המטיפים באופן מזוייף וממניעים עסקיים לחשוב חיובי העניין הזה יכול להתפס כבר כנדוש?!  

ואם עסקנו בעניין הנתפס כנדוש, אעבור לעוד תמונה שמלווה אותי מאז שקראתי את הספר. יותר נכון מאז שקראתי את הספר בפעם השנייה, בתור אדם טיפלה יותר בוגר. באחד העמודים בספר, פרנקל מתאר כיצד הביט לשמיים וראה בעיני רוחו את דמותה של אשתו מופיעה בכוכבים- הביט בה והבין שלמרות שאינו יודע כלל אם היא בין החיים, אהבתו אליה כל כך חזקה, היא עדיין נוכחת ועדיין מעניקה לו כוחות עצומים. קיטשי לא? באותה מידה יכלתי לתאר סצנה מהטיטאניק או כל סרט אמריקאי בסגנון.. אבל כאן זה אחרת.

למה? כי נקודת המבט של פרנקל, והמטען אליו הגיע לסיטואציה הנוראית הזו, הביאו אותו להתבוננות טהורה על נפש האדם. אותו יצור שכל צרכיו הפיזיולוגים אינם משתווים לצורך אחד ויחיד שמוטמע בו לצידם- הצורך שלו לספק משמעות לחייו הקצרים.

כל אחד מאיתנו נתקל בצורה זו או אחרת במהלך חייו באפסיותו לעומת היקום הענק  או במקריות בה חייו יכולים להסתיים. מרגע שנתקל באמיתות אלו הוא נדרש לספק תשובה, או אפילו תירוץ בשביל להתמודדת עימן. בעיקו תשובה לעצמו. אם האדם יתחמק משאלת משמעותו בעולם רוב חייו , היא תצוץ לקראת סופם או לכול היותר תקנן בו באופן לא מודע שרק יפגע בו. הכוונה שלי היא לא שצריך שלכל אחד תהיה תשובה חד משמעית וברורה, אלא שיעסוק באופן מודע בחיפושה בכל חלקיק של חייו. יחפש את המשמעות שלו. 

 
בהשראת האדם מחפש משמעות מאת ויקטור פרנקל.