זה סיפור על מישהו שלא אהב את עצמו בכלל. למעשה, הוא כל כך לא אהב את עצמו, שהוא אפילו הצליח בכל דבר יותר מידי. כבר בגן, צייר הכי יפה מכולם, וגם התחיל כיתה א' במקום להישאר עוד שנה בגן. בבית הספר הציונים שלו היו הכי טובים משל כולם, אפילו אם לא למד. ובשעות אחר הצהריים, מרוב שאת עצמו הוא לא אהב, היה הולך לחוג אמנות, או חוג ריקוד, או סתם חוג שלא קשור אליו בכלל, אבל בכל החוגים האלו היה הכי טוב מכולם. בצופים הוא תמיד קיבל כל תפקיד שרצה, וביצע אותם בהצטיינות יתרה. התאמץ, עבד קשה, לא פעם כמעט נשבר... תמיד עשה הכל באופן כה מושלם, רק מרוב שלא הייתה לו אהבה לעצמו אף פעם. גם אחר כך, בצבא, בדיוק אותו המצב. קיבל את השיבוץ הכי טוב, והפך למפקד בזמן הקצר ביותר מכל המפקדים שהיו לפניו. בתור חייל ומפקד הוא היה יוצא מן הכלל, וכולם היו מרוצים ממנו כל כך כל הזמן. אפילו רצו שיצא לקצונה, או לפחות על קבע חתימה! אבל הפעם בנוסף לעצמו, גם את הצבא לא אהב- ואחרי שלוש שנים עזב. לא, הוא לא עשה איזה טיול גדול בעולם. לא האריך שיער מוזנח ולא השמין או לא אכל. הוא מצא עבודה טובה, פשוטה אולם, ומרוב שהוא לא אהב את עצמו- בפחות משלושים ימים למנהל הוא קודם. ואם זה לא מספיק, וכמובן שזה לא הספיק, היה חייב ללכת ללמוד. והוא היה הסטודנט עם הציונים הכי טובים, ואותו כל המרצים היו מכירים. והוא כל היום היה מתרוצץ ומתמרן בין עבודה ולימודים, ובזמנו הפנוי עוד הלך להתנדב, כי ככה זה כשאת עצמכם לא אוהבים. בסוף היום היה שוכב במיטה מותש, אחרי שעבד 6 שעות, ו5 שעות למד. היה אותו אדם מהרהר לפני שנתו, כמה עוד הוא יוכל לסבול את עצמו. וכמה מצחיק זה, ואולי בכלל עצוב. שכולם מסביב בקלות זורקים כמה טוב הוא בהכל ואיך הוא התקדם שוב. תראה, כמה חכם וכמה מוצלח... איך הכל הולך לו כך? והוא לא רוצה, אפילו קצת, להיות חכם, טוב, מוצלח... הוא רק רוצה מעט אהבה, משהו שיספק את החור הנורא. אבל כשאין אותו גיבור מצליח לאהוב את עצמו, לא משנה כמה יתאמץ... מי יאהב אותו?