וינגר אוהב לעצום עיניים.
בעצם, הוא כמעט עוצם את העיניים יותר משהוא פוקח אותן.
באמת.
אם תלך ברחוב על המדרכה, ותראה אדם הולך מולך בעיניים עצומות, הרי זה וינגר.
מה, אתה באמת חושב שהוא לא נתקע בדברים?
המצח של וינגר מפוצץ, מלא כולו בסימנים ומכות. אבל כנראה שהוא מעדיף ללכת בעיניים עצומות ולהיתקע בעמוד או שניים, מאשר פשוט לפקוח אותן.
תשאל אותו, אמיתי, אני לא משקרת לך.
תשאל, זה מעניין אפילו.
הוא יספר לך מתי הוא התחיל לעצום את העיניים, רק קצת.
לא, ברור שהוא מצמץ וישן לפני זה! מה הוא נראה לך?
אני מתכוונת, התחיל לעצום את העיניים כשהוא לא ישן וממצמץ.
מתי למשל?
למשל...
כשהוא הקשיב למוזיקה. בעיניים עצומות הוא ממש הצליח לחוש את המוזיקה, קצת יותר מלהאזין לה. כן, מה ששמעת. זה כמו להרגיש אותה בגוף.
ולמשל, כשהוא התאמן. כן, אני יודעת שזה מצחיק לדמיין את זה.
כן, וינגר מתאמן...
לא חשבת, נכון?
טוב הוא באמת קצת רזה בחלקים מסויימים של הגוף, ובחלקים אחרים מדובלל...
אבל הוא מתאמן. וכשהוא עושה את ההתעמלות שלו הוא עוצם את העיניים.
אז מידי פעם איזו משקולת נתקעת לו בראש, אז מה? הוא כבר רגיל לזה.
ואז הוא התחיל לעצום את העיניים בעבודה. והבוס שלו קצת כעס כי הוא חשב שהוא נרדם או מתעפץ, ווינגר הסביר לו שהוא לא נרדם או מתעפץ אלא רק עוצם עיניים.
הבעיה בלעצום עיניים היא שלפעמים אתה עייף, כמו ביום ההוא שהבוס של וינגר פיטר אותו, כי אז הוא באמת נרדם.
אבל וינגר לא מתרגש מזה.
הוא עוצם את העיניים והכל נרגע לו.
מאיפה אני יודעת איך זה עובד? ככה הוא אומר.
אז הוא עוצם את העיניים. כנראה זה ממקד לו את המחשבות. כנראה יש לו הרבה דברים לחשוב עליהם.
כן, אני יודעת שזה מוזר.
מה כבר יש לבחור חצי רזה - חצי מדובלל שרק עוצם עיניים כל היום לחשוב כל כך הרבה?
תאמין לי, אני בטח לא יודעת. ואני לא מדובללת ויש לי עבודה מאוד רצינית וחיים מאוד רציניים ואני עסוקה מידי בשביל לעצום עיניים!
צודק, דיברנו בכלל על וינגר. מה אני קשורה.
בקיצור, וינגר אמר לי יום אחד לנסות.
אני חשבתי שזה משונה, סתם ככה לעצום עיניים. מה יחשבו עלי?
אז לא עצמתי עיניים באותו יום. אולי אפילו פקחתי אותן יותר מהרגיל. בכל מצמוץ ראיתי את וינגר, יושב על כסא פלסטיק מלוכלך, נשען לאחור ועוצם עיניים.
והתעצבנתי מזה.
אז לא נשענתי לאחור ולא עצמתי עיניים ועשיתי את מה שאני עושה בכל יום. כרגיל.
מה אני כבר עושה? אל תזלזל. אמרתי לך שיש לי עבודה מאוד רצינית וחיים מאוד רציניים ואני עסוקה מידי.
להמשיך לספר או שיש לך עוד שאלות?
אז אמשיך לספר.
יום לאחר מכן וינגר הזה, התמהוני, פגש אותי שוב. ישבנו בסוף היום במרפסת אצלי בדירה ועשינו שאכטה קטנה.
למה אני נפגשת איתו אם הוא כזה תמהוני שעוצם עיניים כל היום?
האמת שגם אני לא יודעת. אולי בגלל השאכטה. אני מודה שלפעמים אני קצת אינטרסנטית.
אז וינגר ישב, נשען לאחור, ועצם את העיניים. אני עשיתי פרצוף. הוא לא ראה.
למה עשיתי פרצוף? גם אתה היית עושה. אל תחשוב שאתה כזה מיוחד שלא עושה פרצופים לתמהונים פה ושם.
עכשיו אל תפריע.
הוא עצם את העיניים המטופשות שלו, ושאל אותי איך היה לי היום.
ישר סיפרתי לו את האמת. אני לא יכולה לשקר. אמרתי לו, לא עצמתי את העיניים. אפילו לא קצת. בקושי מצמצתי.
הוא חייך, בעיניים עצומות. אני לא חייכתי, רק הוצאתי עשן מתוק מהפה.
אחרי זה הוא הלך, כמעט נפל במדרגות, ואני נשארתי במרפסת לבד.
אז ישבתי על כסא הפלסטיק הנקי שלי (אני תמיד נותנת לוינגר את המלוכלך), וחשבתי על וינגר.
וחשבתי על החיים הרציניים שלי.
ובלי לשים לב, העיניים שלי נעצמו.
המחשבות שלי התבהרו.
עצמתי עיניים, ותאמין לי, זה נחמד. זה אפילו ממש נחמד. אפילו קצת לא רציתי לפקוח.
והיה לי שקט כזה, אבל שקט שמגיע מהעיניים. הרגשתי אותן נחות בתוך ארובות העיניים, שוקעות לי לתוך הפנים. והחיים שלי נהיו קצת פחות רציניים, ווינגר נראה לי קצת פחות תמהוני. ואני הייתי קצת אני וקצת לא אני...
אני מדברת שטויות?
אני נשבעת לך שככה הרגשתי.
לדייק יותר? אני לא מצליחה.
אולי תנסה... אולי תנסה בעצמך גם. לא עכשיו. תנסה אחר כך... גם לי זה היה קצת מוזר. במיוחד עם וינגר הזה לידי, עוצם את העיניים כל כך בביטחון.
אבל זה לא קשה, לא כשאתה לבד.
תכף אלך, אחזור למרפסת שלי. אולי אפילו אעצום קצת עיניים...
אל תצחק עלי!
חכה, גם אתה תיפול לזה. ותעצום עיניים ברכבת, ותעצום עיניים בעבודה, ותעצום עיניים באמצע שיעור בלימודים או במסיבה.
תעצום עיניים, אבל תראה בהיר יותר.
כמו וינגר.