רציתי לשתף אתכם בחוויה שקרתה לי לפני כשנתיים וחצי.

צצה לי חוויה של זיכרון משמעותי מאוד שלא ידעתי ממתי הוא. הזיכרון הזה הורגש כמו חלום, אך ידעתי שהוא אמיתי. בזיכרון הזה הייתי רק נשמה, ללא גוף, וחוויתי ידע אינסופי ועולם רוחני שמעולם לא הכרתי ולא יכולתי להכיר כאשר הולבש עלי הגוף במציאות שבה אנחנו חיים. הרגשתי תחושה של עונג שורף, חיובי. היה שם אור עצום שניסיתי להתקרב אליו. הוא הלך וגדל ככל שהתקרבתי, אך אז הזיכרון נקטע. אין הכוונה לאור בצורתו הנראית בלבד, אלא יכולתי לחוש טוהר ויופי פנימי שהוא מפיץ. בשלב מסוים, אולי במקביל לאור, אולי לפני, אולי אחרי, ראיתי את כל חיי עוברים לפניי תמונה אחר תמונה כמו בסרט. רק שבניגוד לסרט אנושי הספקתי לראות כל פרט ופרט מחיי במה שהורגש פחות משנייה. מה שראיתי לפניי מחיי היה כל מה שחוויתי עד אותו היום של הזיכרון. ידעתי את כל הסיבות לכל מה שקרה לי בחיים באותו הרגע, ולדברים שגם קשורים אלי אך מסביבי. ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שכש"ארד" בחזרה לעולם אשכח את כל זה. אמרתי לעצמי: "אם תחזרי למטה את לעולם לא תזכרי את כל הידע הזה! רק תזכרי שאת יודעת עכשיו באמת שלכל דבר - מהכי קטן עד הכי גדול - יש סיבה בחיים." כמהתי להתקרב ולהגיע לאותו מקור אור עצום.

נשכח ממני באיזה יום קרה הזיכרון הזה, ונשכחו ממני כל פרטי הידיעות שאני ככל הנראה לא יכולה לדעת כל עוד נשמתי בגופי. כשצץ לי הזיכרון הזה, הייתי בטוחה שהוא קרה בימים האחרונים, ואז כבר לא הייתי בטוחה בזה וחשבתי שהוא קרה בגיל 18, ואז התחלתי להתבלבל וכך נשכח ממני מתי חוויתי את אותו הזיכרון. אך אני זוכרת מתי הוא צץ, כאמור לפני כשנתיים וחצי.

כשהוא צץ הייתי בטוחה שאולי בשלב מסוים בחיי חוויתי מוות קליני בשינה, כיוון שאנשים שחוו מוות קליני תיארו דברים שחוויתי באותו זיכרון במדויק. היום נזכרתי שוב בעניין הזה כיוון שראיתי סרט שביימתי. ניתחתי לעצמי את העריכה של אחד הקטעים בו שנעשתה באופן אינטואיטיבי לגמרי. גיליתי שהקטע הלא לגמרי ברור הזה, מבטא משהו כל כך ברור בחיי מבלי שחשבתי לבטא אותו באופן מודע באותו הזמן שערכתי. ניסיתי לעכל איך דבר כזה ייתכן, שאני אבטא משהו בצורה כל כך טובה שמשתלבת עם שאר הסרט ועם חיי באופן שנראה מושלם מבלי לעשות את זה בצורה מודעת. ואז נזכרתי באותה החוויה של הנשמה – היא יודעת הכל.

אותו הזיכרון, השערתי היא שזה לא היה מוות קליני, אלא סופו של יום שבו את הולכת לישון והנשמה חוזרת למקורה. לפי היהדות זה מה שקורה לך כשאתה ישן, גופך כמו מת חלקית, וחלק מהנשמה שלך עולה למעלה.

יש לי השערה שאותו התת-מודע שמדברים עליו בפסיכולוגיה הוא רובד מסוים בנשמה שלנו. לפי היהדות ישנם 5 רבדים. אני משערת כך כי כאשר נחשף בטיפול פסיכולוגי לאט התת-מודע של אדם, הוא לפתע מגלה שכל המנגנונים הפסיכולוגיים שהוא מפעיל בחייו נובעים ממקור של רצון טהור בסופו של דבר. אין להתעלם מכך שלאדם יש בחירה בעולם הזה ואם מנגנון פסיכולוגי כל שהוא מופעל ועושה רע בעולם - על האדם לכל הפחות לרצות לשנות אותו. אין לתת לרוע לגיטימציה. אם-כן, אדם שהוא פסיכולוג ילמד לאט עם התמחותו במשך השנים לדון כל אדם לכף זכות, ברגע שאותו האדם כמובן מאפשר זאת ואינו פונה לרוע בכל הזדמנות. לרוב הפסיכולוג מגלה רצונות טהורים בתוך כל אחד, את המקור של ההתנהגויות של כל אחד ואת הצורך והרצון בטוב, בסך הכל.

בערב שבועות ישבתי אצל חברתי בחדר והסתכלתי מהחלון. היה חשוך, היו צלילים של אנשים מדברים בבתים, צלילים של כלים, צלילים של החוץ. הסתכלתי על אורות הרחוב הרחוקים ממני ואיתם על ענפים של עץ שהיו למולי ועפו ברוח. פתאום עלתה בי ההרגשה הזו של רצון לעשות הרבה טוב בעולם, למצות את כל הטוב שאני יכולה לעשות. דיברתי לאלוקים ואמרתי לו שמפחיד אותי שאשכח מהרגע הזה בשטף היום-יום. חששתי שאשכח לעשות את מה שחשוב באמת ובמקום זה אשקיע בחיצוניות שעוטפת אותנו בטלוויזיה, בקניונים, בשלטי חוצות. תהיתי מה הקסים אותי בעץ ואז הבנתי – זה לא שהוא ירוק או גבוה בלבד, זה לא זה שהוא מוצק אבל בעצם יש בו הרבה חלקיקים שאנחנו לא רואים, אלא זה זה שהוא גם מחובר לקרקע טוב, ועם זאת גזעו, ענפיו ועליו, כולם נמצאים באוויר, פונים למעלה.

יש בכולנו משהו אדיר, זה חיזק אותי, חשבתי שאולי זה יחזק גם אתכם.