קר לי וחם ויש לי זבוב על הברך ונזלת באף וחום בראש וTHC בדם ובשתן. אני גרה בדירה משלי ואני עושה מרתון קלטות וידאו של ילדים, הכבש ה-16 ופיה פם פה ו100 שירים ראשונים. מזיעה מול הטלוויזיה ומתכרבלת בפוכים עבים. "בקרוב אהיה אחראית ומוצלחת ומלאת בטחון עצמי ומוטיבציה", אני אומרת למלאך גבריאל. הוא שותק, אבל מיכאל אומר לי שאין לי יותר בקרוב, ושהייתי צריכה מזמן כבר לקחת את זה בחשבון. "בבית דין של מעלה אין הבטחות לעתיד", מוסיף רפאל קצת יותר ברכות. בית הדין של מעלה זה מעיין של מים קפואים תחת שמש קופחת רותחת. אני שוכבת על מזרן צף. מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל, מאחורי רפאל. ארבעתם מרחפים, נוגעים לא נוגעים במציאות, מהלכים על המים כמו ישו. מעל ראשי שכינת אל, ועמודי הענן מסככים ביננו. הם מגנים עליי מפני קרינתו, ומחזירים אליי את החיצים שאני יורה בו. זה כמו לדבר עם מראה. "ואיך את מסבירה את הכאב שגרמת להורים?" חוזר אלי החץ ששלחתי; "איך אתה מסביר את כל הרוע בעולם שלך, אתה מסוגל בכלל להסביר?" "לא בחרתי אותם," אני אומרת. "לא רציתי להיוולד למציאות הזאת אז יצאתי ממנה, והם פשוט לא מרפים". "אף אחד לא רוצה," חוזר אליי הטיעון. "אנשים לא בוחרים להיות עניים או סוטי מין או להיות מוטרדים ע"י אחרים, וכל הקורבנות שוד ורצח ואונס, הם פשוט אנשים שמפריעים להם להגיע למצב האידיאלי בשבילם, קורבנות הכרחיים." "אז אני רעה כמו כולם?" "הם רעים כמוך," מסביר לי הענן. "וכמוני," מוסיף אלוהים. "שלחתי את כולכם לכדור הארץ כי הפרעתם לי פה, ניסיתם להרוס את גן עדן." ופתאום אני לא מבינה מה זה רוע. אני נשר שעף מעל כולם וטורף מכל הבא ליד, את כל מי שלא יכול להתגונן. אחר כך אני חיפושית פרת-משה-רבנו שחוצה את ים סוף עם כל ההמון ביציאת מצרים, ואז אני פיה שמגשימה חלומות ואני מגשימה לעצמי משאלה ושולחת לי לבית דין של מעלה אצבע שמנה. אני שבבית הדין מעשנת ממכשיר שעשויי זכוכית ובכל פעם שאני מפילה בו ראש נדלקים בתוכו אורות צבעוניים. אני נשרטת מזה ומדמיינת שאני נמצאת באיזה מסיבה או הופעה. מסיבת טבע למשל. על יד נחל שנמצא באמצע שממת מדבר. אני מדמיינת שאני גבר קירח עם זקן שמתפצל לשלוש צמות קטנות, שבקצותיהן חרוזים. אדום צהוב וירוק. הגעתי הנה ברכב הפרטי שלי - חיפושית ירוקה. אחרי שאני בולע דלקה אני מטפס על הגשר שפתאום טבעי שהוא נמצא שם ומחכה לתורי. האיש שעובד שם קושר אותי, מחזק את הסוגרים והחיבורים בחגורת הבטיחות ואומר לי באנגלית שבספירה לאחור שלו אני צריך להתכונן. הוא מתחיל: "four, three, two, one, bungee!" ואני קופץ. אני הכול. אני יפיפה שהשיער הבלונדיני שלי שוחה סביבי מתחת למים בבריכה המחוממת שיש לי בגינת הווילה של ההורים הטחונים כשאני צפה על הגב. ואני בחור עם קוקו שמרחף מטריפ לטריפ מפטרייה לפטרייה, מישראל ליוטה לטקסס לL.A, אוכל קקטוסים ומתקשר עם דובים לבנים. ואני אדם מבוגר מכובד ולמוד ניסיון שמוריש ירושה מפוצצת לבנים המפונקים וכפויי הטובה שלי, ורק אשתי שמקומטת לא פחות ממני מחזיקה לי את היד חזק ונפרדת לשלום מהגוף שלי, כשהתודעה כבר מרחפת לה חופשיה בחלל החדר, בין העמוד של האינפוזיה ומכונת ההנשמה. אני הכול והשמיים ירוקים. בסוף השנה של השניות האלה החבל נמתח כבר עד לקצה. אני פותח את החיבורים ונופל חופשי, צולל לתוך המים, ופתאום אני שוב בבית הדין. "לא בחרתי לחיות, אז זה לא לעניין להעניש אותי במוות" אני טוען בהגיון וכוסס ציפורניים. "קלטתי אותך," אני ממשיך להתחצף. "לא לסמוך על אחר כך כי לא תמיד יש עתיד. ואלה צודק. אבל הכי כדאי לתת לי עוד ניסיון, בתור עונש חינוכי". אני מדליק ג'ויינט של ירוק רפואי חזק ויורה באלוהים טבעות של עשן שמסתדרות זו בתוך זו לפי גודל, כמו לוח של קליעה למטרה. "אלוהי נשמה שנתת בי טהורה היא?" שואל החרדי בן הטיפשעשרה שהייתי כשהוא מאבד את בתוליו אצל זונה. העננים מתפוגגים ואין יותר מלאכים והשמש מרכיבה משקפי טייסים ולובשת חיוך של סמיילי ואומרת, "כן". "אז מודה אני לפניך", אומרת הילדה בת השמונה שהתעוררתי הבוקר להיות היא, ונוטלת ידיים.