בישראל של שנת 2015 מתגשם הלכה למעשה כל הלך הרוח הציני-אסקפיסטי שעלה מקמפיין הבחירות המיתולוגי של הליכוד בראשית האייטיז - "מה מפריע למערך שקנית וידיאו חדש או נסעת לחול ?!" - והנה, בחלוף שלושה וחצי עשורים, כולנו קונים הכל, נוסעים לחול' וסה"כ נהנים מהחיים...

ולמרות כל הנאמר, יש עדיין שאינם מבינים שגרעין הויכוח בין "נאמני כלכלת ישראל", אלה שנלהבים להציג בכל הזדמנות ותחת כל עץ רענן גראפים צבעוניים ונתוני OECD מרשימים, ובין אלה "העולצים פחות" - אינו נסוב סביב שיעורי הריבית במשק או יציבות השקל ביחס למטבעות זרים, אלא סביב פניה החברתיים, הנוכחיים והעתידיים, של מדינת ישראל, בטח בפריזמה הסטורית הבוחנת ללא משוא פנים את מטרות התנועה הציונית כפי שנוסחו בקונגרסים הציוניים הראשונים ובין מה שהתפתח פה דה פקטו, בטח בשנים האחרונות.

דוגמה מוכרת היא השוואת היחס שבין תשלומי האזרחים למדינה במיסים ישירים ועקיפים והשקעתם החוזרת של כספים אלה ע"י המדינה ברווחת האזרחים - אז והיום. למשל - בתחום הבריאות. אחרי רפורמת חיים רמון וביטול "הפנקס האדום", כל אזרח במדינת ישראל החל לשלם עבור ביטוח בריאות ממלכתי ישירות מתלוש המשכורת שלו כ-5% משכרו ברוטו. מינימום. האם מישהו יכול לומר לי בוודאות שזהו שיעור ההשקעה החוזרת של המדינה בתחום הבריאות ? מחצית מזה ? רבע ? לא נראה לי. די לראות את מצוקת המיטות בבתי החולים, את המחסור בחדרי אשפוז בכלל, את העלייה המתמדת 'בבריחת' רופאים מהארץ למדינות בהן שכרם כפול ומכופל ומעמדם נשגב, את פריחת השר"פ והתיירות הרפואית, את חוסר יכולתה של המדינה להדביק בכמותם ובאיכותם של שירותי הבריאות את קצב גידול האוכלוסיה - כדי להבין שאנו בבעיה. גדולה. יתרה מזאת : מי יסביר להדיוטות באופן פשוט וברור את חוסר האמון של הציבור בישראל במערכת הבריאות שלו ? את העובדה שכולנו משלמים הון עתק, לאורכן של שנות חיים רבות, עבור השירות הזה, רוכשים ביטוחים נילווים וביטוחים נוספים, ממלכתיים ופרטיים, מחזיקים בכל כרטיסי הפלסטיק האפשריים ("משלים מושלם פלטיניום סמייל") ועדיין פונים למחוזות פרטיים בעת צרה ומוכנים ביודעין ובדעה צלולה לשלם עקב גחמתנו סכומים נכבדים ובכך לוותר בעצם על זכותנו לממש חלק מהכספים אותם הפרשנו לצורך זה למדינה במשך הזמן ?... כל אחד יכול, במרחק כמה הקלקות במקדלת האישית, לגלות בקלות בכמה עשרות אחוזים ירדו השקעות המדינה בתחום הבריאות, יחסית, למשל, לשנות השמונים. ומדובר על ניירות רשמיים, לא על טורי דעה פופוליסטיים ממפרסם לא ידוע.

כנ"ל תחום החינוך. מדברים כל הזמן על השקעות ועל רפורמות ואני מחפש את ההוכחות בשטח. בעוד מספר ימים אני פותח את שנת הלימודים ה-19 שלי כמורה בחטיבת ביניים בבאר שבע ואני יכול לדווח כאן, 'מהשורה הראשונה' כמו שאומרים, שאף תלמיד בחטיבת הביניים (כיתות ז'-ט') שבה אני מלמד לא סיים בכל השנים הללו את יום הלימודים אחרי השעה 13:30. זאת לעומת העובדה שבהיותי תלמיד חטיבת הביניים בדימונה, באמצע האייטיז, היה יום הלימודים מחולק לחצי ראשון עיוני וחצי שני מעשי והיינו מסיימים בכל יום (למעט יום ו') בשעה 15:45... אז במה הרחיבו והשקיעו ? התקנת לוחות חכמים בכיתה אחת בכל שכבה בסיוע תרומה נדיבה של קהילה צפון אמריקאית כלשהי נחשבת להשקעה בחינוך ? "יום לימודים" המורכב מ-6 שיעורים בסה"כ, 5 שעות ו-20 דקות ברוטו, 4 שעות וחצי נטו (במקרה שכל התלמידים הגיעו בזמן לשיעור, גם המורה, והכל עבר חלק וללא תקלות) נחשב להשקעה בחינוך ? אז מדוע ההתייחסות של מרבית התלמידים והוריהם כיום למערכת היא כשל מסגרת בייביסיטר של כמה שעות ביום ותחזירו לי אותו בבקשה ללא פגע בצהרים ?! מדוע פורחות בטירוף מערכות הלימודים האלטרנטיביות ? השיעורים הפרטיים ? המערכת המשלימה בשעות אחר הצהרים ? החוגים הלימודיים במסגרת הקהילה ? כלום לא צריך היה לצפות לקבל את כל אלה מטעם המדינה ובעצם - מטעמנו ?!... עצוב.

אלא שתחום המחלוקת העיקרי לעניינו של המאמר הוא תחום הרווחה. זכור לרעה משלו של נתניהו בימיו כשר האוצר בממשלתו של שרון בדבר "האיש הרזה הסוחב על גבו את האיש השמן"... מעניין את מי הכליל אז נתניהו בקטגוריית "הרזים". בטח לא את עצמו, אלא אם הרזים מחזיקים בבעלותם נכסים מרשימים באתרים יוקרתיים. אפילו אם צדק בחלק מדבריו ברמת העיקרון, כלומר - שמדינת ישראל לא תוכל להתקיים ולשגשג לנצח על בסיס ציבור הולך וגדל המעדיף לקבל קיצבאות מהמדינה ולא לעבוד - הרי שהוא שם כמיקשה אחת את המיעוט שיש לו ברירה עם הרוב שאין לו ברירה (קשישים, נכים, סיעודיים) ועם הרוב העוד יותר גדול שאיתו כלל לא מתמודדים או עושים בעיקר "קולות של כאילו" : אלה שתורתם אומנותם, משפחות מרובות ילדים במיגזר היהודי והמוסלמי, אלה שאינם תורמים לחברה ולקהילה בשום מסגרת רשמית או לא ועוד. מה שנעשה מאז הוא קיצוץ דרסטי בקיצבאות, דבר שפגע בקבוצות אוכלוסיה שהציבור הרחב בישראל היה שש ושמח לסייע להן בשם הסולידאריות העומדת בבסיסו של הרעיון הציוני, שלא אף להתיימר ולומר - בשם החינוך היהודי. אני שומע שנכה 100% המרותק לביתו "זוכה" לקיצבה של כ-2300 ש"ח בחודש ואני מתפלץ. מה נותר לו למחייתו, לאומלל, אחרי תשלום שכר הדירה ?!  

בשורה התחתונה, השאלות שאמורות להישאל בהקשר זה אינן לחלוטין וריאציות של "האם כלכלת ישראל יציבה" או "האם יכולתנו לרכוש מוצרים גדלה עם השנים"; השאלות שאמורות להישאל, לפחות לעניות דעתי, הן - האם מדיניותה הכלכלית העדכנית של ממשלת ישראל תואמת את דמותה של המדינה כפי שחזו אותה אבותנו ואף הגשימוה בפועל לאורכם של עשורי ראשית המדינה ? האם מחיקתה בפועל של מדינת הרווחה איננה בבחינת בכיה לדורות ? מדוע מלכתחילה הגענו הנה אם לא להקים פה מיקלט לעמנו שבו לא נהיה תלויים באף אחד אך גם נאפשר ליהודים נוספים כמונו להגיע ללא חשש או שיקולים לא ענייניים ? ואף - כמה זמן יסכימו אזרחי מדינת ישראל לשלם ולא לקבל תמורה ? ידועה ומוכרת אמירתו של ג'ון קנדי ובכל זאת... אני, כיליד הארץ, בן למפעל הציוני בכל רמ"ח איבריי, בן ליוצאי קיבוץ, עובדי אדמה, אדם שגדל בעיר פיתוח והתחנך בה בגאווה, ששירת שנים ארוכות בצה"ל וממלא את כל חובותיו האזרחיות, חרד בכנות לדמותה של החברה המתהווה בישראל. הציניות הפושה, ההסתגרות בתוך הבית פנימה, דעיכת האידיאולוגיה השיתופית והאחריות ההדדית, ירידת קרנם של "המקצועות הלא מכניסים" בבתי הספר כמו-גם ביטול הפקולטות למדעי הרוח במוסדות האקדמיים ובעיקר - הערכת ושיפוט כל מרכיבי חיינו בפרמטרים של רווחיות- כולם כולם יראו אולי יציבות כלכלית לנצח ויעודדו מחיאות כפיים סוערות אצל אנאליסטים מטעם חברות השקעות עם שמות גדולים - אבל בארץ יעניינו מתי-מעט ומחירם החברתי יהיה כבד מנשוא. הוא כבר כזה.