תכלית שלטון המפלגה, בספרו של ג'ורג' אורוול "1984", היא השלטון עצמו. לשם הבטחת המשך השלטון, אשר נאחז בשליטה תודעתית, בפחד ושנאה, ובתאוות-ניצחון קולקטיבית, נדרשות חירויות הפרט להימחות. יתירה מזאת, על מנת להבטיח את ביטול החירות וקיום השלטון לעד - נדרש להעלים גם את רצון הפרט בחירות. לכן, השלטון פועל לסנכרון מוחלט בין רצון היחיד לרצונות המפלגה. כך, מתבטל הרצון החופשי והאישי, ונעלמות השאיפות האינדיבידואליות.
רעיון זה מוצג בבהירות בפרקים המתארים את חקירתו של ווינסטון במיניסטריון האהבה, דרך דבריו של אובריאן, כגון: "נסחט אותך עד שתתרוקן, ואחר-כך נמלא אותך בעצמנו" ("1984", עמ' 206, הוצאת עם עובד, תורגם ע"י ג. אריון, 1971), "אם הוא [האדם] מסוגל להשיל מעליו את זהותו, להתמזג במפלגה עד כדי כך שהוא נהיה המפלגה, אז יעשה כל-יכול ובן-אלמוות" (עמ' 212). המפלגה מוחקת את הזהות, וכל סוג של אותנטיות, בכדי להפוך את האדם לאובייקט בידיה.
דרך נוספת של המפלגה להשיג שליטה על התודעה היא ה"שיחדש". תכלית שיחדש היא צמצום אוצר המילים, כך שלכל מונח בעל-צורך תוגדר מילה יחידה בשפה, בעלת משמעות אחת, וחפה מהשתמעויות-לוואי. מטרת שיחדש היא צמצום היקף המחשבה: הבנייה המינימליסטית של השפה תגרום לכך שפשעי מחשבה כלל לא יהיו אפשריים: כל מילה וכל צורת תחביר שקיימים יבחנו בהתאם לאידיאולוגיה של המפלגה. התודעה, המתנהלת על ידי מילים, תעוצב בהתאם לעקרונות המפלגה, דרך המילים והשפה.
אינספור דיונים, תהיות וקושיות עלו מקדמת דנא לאור שאלת החירות. נדמה שאין מי שאינו תומך בחירות – אך קשה למצוא שני הוגים שמסכימים ביניהם על משמעות המושג. הדיון בשאלה מתפרש על כמעט כל תחום אנושי: פוליטיקה, משפטים, דת, סוציולוגיה, היסטוריה, ומוסר. וככזה, מפוצל ומרובה הגדרות ופירושים שונים וסותרים. עד כדי כך, שלא רק שאין הסכמה אם חירות קיימת אם לאו, אלא בכלל על משמעות המושג – סוגייה המובילה ללבטים רבים בכל התחומים האמורים לעיל, הנדרשים לחקור ואף לשפוט את האדם ביחס למידת חירותו.
אחד הדיונים הידועים בהגדרות השונות מובא במאמרו של ישעיה ברלין (1987) "שני מושגים של חירות". ברלין מפריד את הדיון ההיסטורי לשתי הגדרות שונות שניתנו למילה האחת: ההגדרה ה־"שלילית" לחירות, והגדרתה ה־"חיובית". מחד גיסא, "החירות השלילית" בוחנת חירות ביחס להיעדר גורמים מונעי־חירות – שלטון, כפייה או חוק. זוהי "חירות מ-", קרי חופש מן גורם מסוים. אדם הוא חופשי ביחס למיקום הגבול שגורם חיצוני מפעיל עליו: כל עוד אין מחסומים חיצוניים על הסובייקט, הוא נתון בחופש. בפועל, גישה זו חופפת למאפייני החירות הליברלית כפי שאנו מכירים אותה כיום. החופש מוגדר כהעדר התערבות חיצונית בתחומי התנועה, המחאה, הסחר וכיוצא־בכך. כל עוד אף גורם חיצוני אינו מונע מאדם לנוע, למחות או לסחור כפי שמורה לו רצונו הפרטי, אזי הוא חופשי.
מאידך גיסא, "חירות חיובית" אינה מגדירה חופש בהעדרם של אי־אלו גורמים, אלא בהינתן קיומם. גישת החירות החיובית גורסת כי העדר הגבלות חיצוניות אינו מעיד בהכרח על חירות. ה־"חירות" במשמעה החיובי היא אוטונומיה, "שליטה על היצר" והגשמה־עצמית. זוהי "חירות ל-". פירושה שאיפתו של האדם, כיצור תבוני, לפעול כפרט מודע, שקול ואחראי. כך פעילותו נובעת מן החלטה אוטונומית המשקפת שיקולים מוסריים. בניגוד לחירות השלילית, שנמדדת בהעדר חוקים, החירות החיובית מתבטאת ביצירת חוק ואחריות עצמיים (ברלין 1987). כשמה כן היא: חירות חיובית מבינה את המושג "חופש" לא בשלילת גבולות, אלא בחיוב של תכונות מסוימות, כגון עצמאות ואוטונומיה.
רצון חופשי ואישי הוא הבסיס לרעיון החירות החיובית שניסח ישעיה ברלין: שאיפת היחיד להיות אדון לעצמו, מכשיר למימוש רצונותיו. ללא רצון ושאיפות אינדיבידואלים, סוג זה של חירות הוא אינו אפשרי. לכן, כאשר המפלגה פועלת לביטול החירות דרך ביטול הרצון האינדיבידואלי - החירות שהיא מבטלת היא החירות החיובית.
מחיקת הרצון האישי, ובכך את החירות החיובית, היא מטרתה הסופית של המפלגה. מכיוון, שכאשר אין כלל רצון בחירות חיובית - בוודאי שלא יהיה קיים טווח של חופש גם בתחום החירות השלילית (התחום בו חירות האדם מאופיינת על ידי גבולות. חירות שלילית מוחלטת היא חוסר-מגבלות - היא מוגדרת על ידי שלילה). כשאין רצון של היחיד בחירות חיובית (האפשרות למימוש שאיפות ורצונות אותנטיים) לעולם לא תהיה דרישה לאיזשהו חופש במסגרת החירות השלילית, מכיוון שהאדם לא יהיה מעוניין בחופש הנועד להגשים את רצונותיו.
אך עד להשגת המטרה הסופית הזו, של שליטה מוחלטת על כל תודעה, המצב הקיים באוקיאניה, אשר נועד להיות זמני בלבד, הוא הגבלה כמעט-מוחלטת על החירות השלילית - על המותר והאסור לאדם: השלטון הוא שלטון טוטליטרי, המקיים מעקב בלתי-פוסק אחר הפרט לאורך כל חייו, כאשר כל תנודה ומבט חשודים מסוגלים לדמות את האזרח כבעל מחשבות פושעות נגד השלטון. כך למשל, הטלסקרין - שמוצב בכל בית של חבר מפלגה, ובכל מבנה ומיניסטריון - מסוגל לשמוע ולראות הכל, עד הרמזים העדינים ביותר לגבי תחושותיו של האדם.
אורוול מציג את האיוולת שברמיסת המפלגה את החירות החיובית והשלילית, ואת הסכנה הכרוכה בביטול האותנטיות והרצון בחירות.
כך למשל, אורוול מציג את איוולת השלטון דרך טענות ספרו של עמנואל גולדשטיין "הקולקטיביזם האוליגרכי להלכה ולמעשה": המלחמה הנצחית בין שלוש המעצמות, שמובילה למוות, ניצול ומחסור - אין בה צורך כלל, והיא מתנהלת בצורה אבסורדית לשימור המצב הקיים. המלחמה נועדה לכלות את תוצרי הייצור, ולהחזיק את התושבים תחת מעגל תמידי של פחד, שנאה, ושמחת-ניצחון. בנוסף, המפלגה אינה שיחררה את האנשים מן המעמדות, אלא יצרה מערכת חדשה של ניצול שאותה היא דואגת להנציח לעד. אחרי חברי החוג החיצוני של המפלגה מתנהל מעקב בלתי-פוסק שמוחק את כל זכויות-הפרט והאינדיבידואליזם. ולבסוף, כל ההיסטוריה, הנתונים והעובדות הם כחומר ביד היוצר בשביל המפלגה - הם מעוצבים על פי האינטרסים של השלטון, בשביל להוכיח את צדקתו הנצחית. הדוחושב - שמטרתו היא העלמת האמת האובייקטיבית, יוצר מצב שבו תפיסת היחיד את העולם החיצוני ניתנת לעיצוב בידי המפלגה. דהינו, הן התודעה והן העולם החיצוני הם בשליטת המפלגה.
מעבר לכך, הנזק והאימה שבשלטון מועברים לקורא דרך התוודעות לעינויים ולשטיפת המוח, שהם, לפי אובריאן, חלק מתכלית השלטון: "מטרתן של רדיפות היא רדיפות. מטרתם של עינויים היא עינויים. מטרת השלטון היא השלטון" (עמ' 211). החלק השלישי בספר, שממנו לקוח ציטוט זה, עיקרו הוא חקירת ועינוי ווינסטון סמית' במיניסטריון האהבה. חלק זה בספר מלא בתיאורי העינויים שווינסטון עובר, ביניהם חדר 101, החקירות שמוציאות מפיו וידויים שקריים, ודברים שאומר אובריאן - כגון הציטוט שלעיל - אשר מוכיחים את טענות גולדשטיין כי המפלגה פועלת אך ורק לשימור השלטון ושליטה מוחלטת על עולמו של היחיד.
לסיכום, הגדרת אורוול לחירות מתבטאת דרך הצגת דיסטופיה נטולת חירות ורצון אינדיבידואלי. החירות לפיכך, אינה אפשרית ללא רצון פרטי ושאיפות אינדיבידואליות. שני מרכיבים אלו, רצון ושאיפות היחיד - הם הבסיס ל"חירות החיובית" כפי שניסח אותה ישעיה ברלין. החירות, אליבא דאורוול, במשמעותה העמוקה והכנה ביותר - היא החירות החיובית: הזכות של היחיד לפעול למימוש הרצונות, התשוקות והשאיפות שלו.
כאשר החירות החיובית נלקחת במלואה מן האינדיבידואל, ורצונותיו ותשוקותיו הם אובייקט, מכשיר - אז החירות השלילית לא קיימת אף היא. כשאין רצון של היחיד בחירות חיובית, לעולם לא יהיה צורך בהגדרת גבולות החופש בתחום החירות השלילית. האדם כלל לא יהיה מעוניין באיזשהו חופש הנועד להגשים את רצונותיו.
לכן, הגדרה זו הינה הכרחית: החירות השלילית לבדה בוודאי אינה חירות מספיקה: היא נותנת גבולות אלו או אחרים, אך אם אין חירות חיובית - גבולות אלו הם חסרי משמעות. יתירה מזאת, אם אין האדם רוצה בחירות חיובית, מתוך פחד, שטיפת מוח, או התרגלות לשעבוד, אז כל המגדל נופל: ניתן לגזול ממנו אף את החירות השלילית כולה, ואין זה ישפיע עליו. לשון אחר: מכל נקודת מבט, חירות אמיתית של האדם חייבת בחירות חיובית - אחרת זה מצג-שווא של חירות, או שעבוד.
וזה, לסיכומו של דבר, בעיניי, המסר שמועבר בספרו של ג'ורג' אורוול "1984". משטר טוטליטרי אשר פועל נגד חירות מכל סוג, שלילית או חיובית, הוא מסוכן ואיום. אך בסופו של דבר יגיע קיצו עקב הרצון לחירות הקיים מתחת לפני השטח. לעומת זאת, משטר אשר מצליח לחדור לתודעה של הנשלטים, ולנווט אותה מבפנים - סכנת ההתמוטטות לא חלה עליו - הנשלטים, ללא יודעין, הם אובייקטים בידי המפלגה: הרצונות הנדמים להם כשלהם, מחשבותיהם, ואף הכרתם את העולם החיצוני - כולם כלים, חומר, של השלטון למימוש רצונותיו.
פירושו של דבר, הסכנה האיומה ביותר במשטר דורסני היא אינה הגבלה על החירות השלילית, אלא מצב שבו המשטר גורם לנשלט לוותר על דרישה לחירות חיובית, מ"רצונו". כך, לא תתאפשר לעולם נפילה של שלטון זה, ואף לא כל הרחבה של תחום החירות.
לפיכך, השלכותיו של הספר הן רחבות: מעבר למשמעות הפוליטית והסוציולוגית - על הסכנות במשטר טוטליטרי, "1984" מעלה את האפשרות כי תפיסתנו את העולם, ותודעתנו הפנימית - הם תדמית, בדייה, שאין בידינו לדעת מי היוצר שלה (במידה וישנו), מהם רצונותיו, ומה קיים מעבר לבדייה.