כשהייתי בת 4 וחצי בחרו הוריי לעבור מן העיר לקיבוץ למען איכות חיים טובה יותר לבנותיהם. אם היו יודעים מה גודל הנזק שייגרם לנו בדיעבד, אני משוכנעת שלא היו ממהרים לבצע צעד משמעותי וגורלי כל כך.  אם ניתן היה לצפות בתוצאות המעשים שלנו בטרם ביצועם, אני מניחה שלא היו עוקרים אותי ואת אחותי מסביבה עירונית שוקקת חיים וממשפחה מורחבת חמה ומחבקת ומניידים אותנו למקום מנוכר כל כך ומלא בשרצים שמכנים את עצמם בני אנוש. לצערי נאלצתי להתרגל ביום בהיר  אחד וללא הכנה מראש לחיים מסוג אחר ושונה בתכלית השינוי מכל מה שהכרתי. החוויה הקשה ביותר הייתה הלינה המשותפת בבית הילדים והריחוק הפתאומי מההורים. בגיל צעיר מאד הבנתי שאני לא אמורה להרגיש ולהתנהג בדרכי שלי אלא רק על פי נהלים שקבעה המערכת. נאלצתי להפוך לבורג קטן במערכת חברתית שלימה שאמור לתפקד על פי פונקציה שנקבעה מראש.  בזמנים ההם כלל לא היה מקום לביטוי האישי של כל אינדיבידואל ואת זאת אני מספרת מחוויה אישית שלי וממקום של ילדה נקלטת בקיבוץ פולני ותיק ושמרני. כל ציוד שהבאנו איתנו מהעיר הגדולה מיד נלקח וחולק בין כולם כי כך היה נהוג בחברה השיתופית של שנות השבעים. גם כשקיבלתי מהוריי שעון יד פשוט ליום ההולדת, נאלצתי להחביאו על מנת לא לאבד גם אותו לטובת הכלל. אני זוכרת את עצמי מביטה אל השמיים ושואלת: "למה, למה דווקא אני, למה דווקא לכאן בחרו להביאני...." לעיתים אף חשבתי שזהו עונש שקיבלתי מאלוהים כי הייתי ילדה לא טובה.  (למרות שהוריי מספרים לי שהייתי ילדה נהדרת ...). כל ניסיון שלי להתקרב אל בני הכיתה המקומיים עלה בתוהו, כי בעיניהם הייתי עירונית, נקלטת, ספרדית שחושבת שיש לה סיכוי להתברג בקבוצת העיליתה המקומית האשכנזית.  החל מזריחת החמה ועד לשקיעתה הייתי נאלצת להתגונן ממשפטי דחייה קשים וגזעניים. 
בכל יום נאלצתי להשתתף בחוג כלשהו שנבחר עבורי על ידי הצוות החינוכי אשר ידע בדיוק מה טוב בשבילי. יום ראשון כדורסל, יום שני ריקוד, יום שלישי טניס, יום רביעי שחייה, יום חמישי שוב ריקוד ושישי מנוחה וזמן איכות עם המשפחה.
בתור ילדה אני זוכרת שהשקעתי אנרגיה רבה בלהיות מקובלת ואהובה. ניסיתי לרצות את כולם, את הוריי, את המורה, את המטפלות, את בני הכיתה, את המשפחה המורחבת ועוד.... אבל בכל פעם הייתי חווה תחושות דחייה עזות שלא הצלחתי לסנן ולהשאיר בצד. בכל פעם שניסיתי לעשות משהו טוב הייתי חוטפת על הראש. זכור לי בפרט אירוע שהתרחש בבית הילדים בשעות אחר הצהריים. המטפלת ביקשה את עזרתי בסידור נעלי הילדים במתקן הנעליים. אני כמובן מיד התיצבתי והתחלתי לסדר ולרצות ואף הגדלתי ראש כשטרחתי לחבר כל נעל עם בת זוגה בקשר עדין שקל להתיר. כשסיימתי את המשימה נכנסתי למיטה למנוחת צהריים עם חיוך מרוח על הפנים ובתחושה שהנה הפעם סוף סוף יקבלו אותי ויעריכו את מי שאני. שעה וחצי מאוחר יותר הבנתי ששגיתי ונאלצתי להתעורר משינה מתוקה עם מטח של סטירות לחי שהעניק לי בתורו כל אחד מבני הכיתה. שוב הסתכלתי לשמיים ושאלתי למה.....   גם כתלמידה נאלצתי לספוג הקנטות והשפלות אין סופיות מבלי להבין למה...... לשמחת הוריי הייתי תלמידה מבריקה וחרוצה שיודעת כמעט את כל התשובות אך, עם הזמן למדתי לשתוק ולא לומר את התשובה הנכונה כי פחדתי לחטוף מבני הכיתה הקנאים והאכזריים.  ככל שעברו השנים התכנסתי ונסגרתי והפכתי לקונכיה. הייתי חייבת להגן על עצמי מפני הטורפים הפוגעניים וידעתי שמי שבאמת ירצה להתקרב אליי יצליח לחדור אל מעמקי הקונכיה ולגלות שיש שם אוצר גנוז שרק מחכה להזדמנות המתאימה להתגלות. המשך יבוא בפרק הבא......