תובנה לפרשת האזינו (2)

 

על שירה. 

 

 

פרשת האזינו נקראת גם שירת האזינו, והיא כתובה בצורה מיוחדת בספר התורה, באופן בו ניכרת העובדה שפסוקי הפרשה אינם טקסט רגיל אלא שירה. 

 

מי הוא המשורר אשר שר את השירה הזו? ולשם מה?

 

בפרשת וילך אומר משה רבנו- ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמד. את בני ישראל שימה בפיהם. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל... וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תישכח מפי זרעו״...

זאת אומרת ששירת האזינו היא שירתו של אלוהים, והוא מצווה את משה רבנו ללמד אותה את בני ישראל וכך היא תהפוך להיות שירה שלהם.

 

מדוע בעצם נאמרה פרשת האזינו בצורת שירה? למה המסר שלה נכתב בצורה מליצית ונסתרת מעט?

 

הרמב״ן בסוף הפרשה כותב על פי דברי חז״ל במדרש- ״גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה בעולם הבא, ולזה רמז הכתוב שאמר- ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת, הזכיר כל, להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור, כי ביאר להם ענייניה הרבים״...

אומר לנו הרמב״ן ששירת האזינו הקצרה, מכילה בתוכה את כל קורותיו של עם ישראל מאז ועד עולם. ולכן אומרת התורה שמשה רבנו  אמר להם ולימד אותם, את ״כל דברי השירה״ . דהיינו שהוא חשף והראה את כל מה שרמוז ומוסתר במילות השירה הכתובות.

 

האם זוהי התשובה לשאלה בה פתחנו? 

האם הסיבה לכך שפרשת האזינו נאמרה ונכתבה כשירה, ולא כטקסט רגיל, נעוצה בכך שהיא בעצם באה לומר, הרבה מעבר לטקסט הכתוב שלה?

 

למה אנחנו שרים? איך מילים מקבלות כח חדש ושונה בשיר?

 

דיבור הוא רק אחד מן הדרכים בהן האדם יכול לבטא את עצמו, ולפעמים נדרשות דרכים אחרות בשביל לבטא את המתחולל בנפש פנימה.

השירה נותנת למילים משמעות רגשית, ומחברת את התוכן שלהן לעולם הרגשי והפנימי שלנו. וכך מתאפשר לנו לחוות ולהרגיש רבדים נוספים, של חיינו או של הסובבים אותנו.

שירת האזינו איננה רק טקסט עם מסר, בפרשת וילך נאמר- ״ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם״ . זאת אומרת שמטרת השירה היא, להיות שגורה על לשון העם בכל הדורות. ולכן הפרשה נאמרה ונכתבה כשירה, כי השירה מתחברת לתחושות ולהרגשות וכך המסר מופנם ומוחדר לתוככי הנפש והתודעה. 

 

השירה משקפת את פנימיות המשורר, אי אפשר לזייף שירה, ניתן  תמיד להבחין האם השיר מושר על ידי המשורר או הזמר מתוך כוונה והרגשה אמיתית, או שהוא רק מדקלם את מילות השירה מן השפה ולחוץ. כאשר אדם שר הוא חושף את תת המודע שלו בעזרת תכני השיר, ובעזרת המקצב והרגש שמתלווה לשירה. ולכן יש לשירה כח מיוחד לבטא דברים שהם מעבר למילים, משום שהיא מציגה את כל רבדי וחלקי הנפש, וזאת בשונה מהדיבור או הכתיבה, שמעבירים באופן יבש וענייני יותר את המסר שמונח בתוכן המילים, אך לא משקפים בהכרח את עמדת מעביר המסר. 

 

פרשת האזינו לא מחדשת לכאורה מאומה ברמת הטקסט שלה. כבר בפרשיות בחוקותי וכי-תבוא, נאמרו לבני ישראל פרשיות התוכחה אשר כוללות את הברכות והקללות שיבואו עליהם בעולם הזה על פי מעשיהם. וחומש דברים מלא באזהרות, על חובת שמירת התורה ומצוותיה בכניסה לארץ ישראל. 

אולם חידושה של פרשת האזינו הוא, בסיפור שהיא מספרת. ״זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור... ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו״.

התורה מספרת לנו כמו שביאר הרמב״ן, את ההסטוריה על פי קורותיו של עם הנצח. הסטוריה הכוללת התחלה מטאורית, הסתאבות, גלות, עמידה על סף אבדון, וגאולה. והסיפור נכתב ונאמר כשירה, מפני שהתורה רוצה להגיע ל- ״שימה בפיהם״ דהיינו שכל יהודי יחוש הזדהות אישית עם מה שנאמר כאן, מפני שהזהות היהודית של היחיד ושל העם, והיעוד של עם ישראל מתוארים כאן בפרשה והתוכן הזה צריך להיות השירה של חיינו, ולהנחות אותנו בעולם.

 

בפסיכולוגיה החברתית מבחינים בדרכי השכנוע, בין מסלול ישיר למסלול עקיף. מסלול ישיר זוהי למשל פרסומת המציגה באופן יבש וענייני את יתרונות המוצר המוצע, לעומת זאת במסלול העקיף השכנוע פועל על ידי פנייה לרגש והתשוקה, ומנסה להציג אשליה שהמוצר ימלא משאלה מסויימת של הקונים.

שירת האזינו בשונה מפרשיות התוכחה נכתבה כמסלול עקיף, כשירה מליצית וכסיפור מסתורי, ובכך היא משיגה את מטרתה. מטרת השירה היא להזכיר לנו כעדות חיה ונוכחת בחיי העם והיחיד, את השתייכותנו לעם סגולה, וגורלנו הוא לשוב באחרית הימים אל המנוחה ואל הנחלה, דרך הגלות המרה והארוכה- ״חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר... כי יראה כי אוזלת יד ואפס עצור ועזוב... אשכיר חצי מדם ולמשנאי אשלם״...

 

העומק הנסתר אם כן עליו מדבר הרמב״ן, איננו רק בתוכן המפורט המסתתר לו בינות למילות השירה, שנכללו בו כל מאורעות עם ישראל. אלא הוא מובנה גם בעצם צורת כתיבתה, ובכך שהשירה של פרשת האזינו שנועדה להיות שירתו של עם ישראל, מאפשרת לכל יהודי לחוות ולהזדהות עם הרעיון שמאחוריה, מעבר לתוכן הטקסטואלי שלה ולהפוך אותה בכך לשירת חייו, למניפסט שמעצב את דרכו בעולם הזה. העומק הנפשי של כל יהודי בכל דור שחי את מילות השירה, משתווה ומצטרף לעומק המילולי שטומן בחובו הסטוריה של אלפי שנה, ויחדו הם יוצרים את השירה היחודית של פרשתנו.