זוכרים שאמרתי שאבא שלי נפטר?
אנשים שואלים אותי אם הייתי קרובה אליו. 
אז כן. אבל לא ברמה שאתם מתארים לעצמכם. 
ברמה הכי גבוהה שאפשר לתאר.
אני אנסה לתאר אבל עדיין לא תבינו עד כמה.
 
קרובים ברמה של דייטים לפחות פעמיים בשבוע במסעדה או טיול או ארוחה ביתית עם הסלט הכי טעים שאפשר להכין. 
נסיעות באוטו לכל מקום, חופשות, צלילות באילת.
טיולים בקניון וקניות בגדים ביחד.
אבא שלי קנה לי ולו את אותם נעלי ואנס שנהיה מתואמים.
כל ימי שישי, קניון איילון, סיבוב בקניון וקפה עם עוגה מרולדין. או שבכלל היינו הולכים לאכול חומוס באבו חסן בים ביפו בגן שעשועים ועושים תמונות אחד לשניה.
כל יום הולדת שלי או שלו, המסעדות הכי יקרות, היינו אוהבים לגלות עולמות חדשים של אוכל.
כל יום הולדת שלו הוא קיבל ברכה ממני. הוא התרגש. הוא בכה מולי והיה נבוך.
היינו קרובים ברמה של לצאת לשתות, לטוס לחו"ל. 
ברמה שאני מתייעצת איתו על כל גבר שעושה לי רע או טוב. 
צילומי מסך בוואטצאפ, כמו החברה הכי טובה.
כל יום להתעורר להודעה ממנו "בוקר טוב" , ו"לילה טוב" עם המון לבבות וסמיילים ושמחת חיים.
ברמה שהוא בא אליי הביתה לישון שנצ מחובקים.
היה מסדר לי, לפעמים מנקה לי מרצונו החופשי. הייתי מתעצבנת שהוא מסדר לי כי אחרכ לא הייתי מוצאת כלום.
הוא דאג לי שיהיה לי את הכי הכי טוב בעולם.
כל פעם שהוא בא הוא היה מביא לי כמה דברים שהשיג או קנה במיוחד בשבילי. 
אבא שלי היה קרוב אליי ברמה שאני מחבקת אותו ומנשקת לו את הפרצוף מרוב אהבה. 
אבא שלי היה המקשר ביני לבין חברים שלו- ביני לבין המשפחה שלו. עכשיו כבר שנה שאני לא נפגשת עם האנשים היקרים האלה.
אבא שלי היה יחיד ומיוחד. מוכשר. את הידיים שלו אני קיבלתי. לימד אותי לעצב ולצייר.
אבא שלי היה קרוב אליי 
אבא שלי היה הכל בשבילי. השמחה של החיים שלי. האור. האושר. החיים עצמם.

אבל אבא שלי היה לבד. 
בגללי.
אבל קשה שאני כל העולם של מישהו.
ומצד שני כל יום שפיספסתי איתו הוא יום מבוזבז.
אבל הייתי ילדה. אני עדיין ילדה.
בדיעבד לא באמת הייתי יכולה להיות איתו כל יום כל היום.

שנה וחצי הוא היה חולה.
וחשבתי שהוא יחייה לנצח.
ואז נודע לי שהוא בבית חולים. 
הוא לא יכל לאכול. כי הוא לא יכל. אבל הוא חיכה לי שאבוא לאכול איתו את הכמה ביסים שיכל לאכול. כי זה מה שהיינו אוהבים לעשות.
וחשבתי שהוא יצא מזה.
ותוך שלושה שבועות הוא דעך וגסס לי מול העיניים.
ומאז
אני כבר לא אותה אחת.