אני הולך להפתיע אתכם: גלגול נשמות זה כבר לא מה שהיה פעם.  הופתעתם? ידעתי.  כי פעם, ממש פעם, זה היה פריבילגיה של מעטים.  והיום? כל פּישר שמבקש, ישר נותנים לו.  ולחשוב שהכל התחיל מרעיון של איגוד הבוראים. 

מה הסיפור? בהתחלה היו מעט אנשים, אולי שניים (אני מוציא מהחשבון דינוזאורים, נחשים וחיות מחמד).  ואז נולדו עוד, ועוד, ועוד.  וכל אחד כזה זה נשמה חדשה.  במשך הזמן הגיעו למספרים לא הגיוניים.  במצטבר, אני מתכוון.  אני לא יודע אם אתם בקיאים כמוני, אבל לעשות כל פעם נשמה חדשה מסתבר שזה סיפור, כי זה דורש המון יצירתיות.  הרי ההוראות הן שאסור לשכפל.  מין עקרון כזה.  וכמה כבר אפשר להיות מקוריים?  יש גבול. 

או, וכאן מתחילה הקונספירציה.  מה עשו? התחילו לעשות מיחזור.  כל כמה זמן מחזירים את אותו בנאדם (או אישה) עוד פעם, רק בתפקיד אחר ובמקום אחר לגמרי, שהשכנים לא יחשדו.  רעיון באמת גאוני, וגם ידידותי לסביבה. המיחזור אני מתכוון. אבל זה לא הכל, כי מי שמסתכל באותיות הקטנות יראה שחובה על הנשמה להתפתח מפעם לפעם.  מה זה אומר?  אני לא יודע, אבל לפי מה ששמעתי, הועד של האיגוד נפגש עם הנשמה לפני כל גילגול ומחליטים על מה היא צריכה לעבוד. וגם לוקחים מידות, אבל זה לא קשור.  רק מה, ממש לפני שהיא נכנסת לגוף, מוחקים לה את כל הזיכרון ואין לה מושג איפה להתפתח.  אז בעצם כל החיים היא מנסה להיזכר בזיכרון שמחקו לה.  וזה לא היה פעם, זה חדש הקטע הזה.

במחשבה שניה, אולי זה דווקא טוב שנמחק הזיכרון.  אני יכול להגיד מניסיון אישי שזה שאתה יודע מה היית, לא עוזר בכלל.  לי לדוגמה היו כמה גלגולים שאני אישית מתבייש בהם (ואפרופו: ג'ק המרטש – נורא נעלבתי מהשם, לא יכלו להמציא לי משהו פחות מפחיד?).  דווקא בזה שהייתי סריס של פרעה אני לא מתבייש, רק הבעיה שכל פעם שאני רואה כדורגל ושחקן חוטף בעיטה במפשעה, אני ישר מתקפל ותופס את האיזור עם הידיים.  כי תדעו לכם, מי שאיבד פעם אחת את הביצים, לא ייתן לזה לקרות שוב. מסתבר שאיגוד הבוראים לא עשה עבודה מושלמת.  עובדה, שכחו למחוק לי את הזיכרון הצורב הזה. 

וזו לא הטעות היחידה.  מסתבר שהייתי מפקד הצבא הרומאי.  לא בזמן האחרון, לפני הרבה מאוד שנים.  אחלה תפקיד, תודו.  רק מה הבעיה?  שבגילגול הנוכחי שחררו אותי מהצבא על סעיף נפשי.  נו, איפה ההתפתחות כאן?  כי אם זה אמור לשקף, אז או שלא גילו לי את הסעיף הזה בזמנו ברומי, או שהצבא שלנו עם כל הכבוד לא הבין שיש לו ביד אדם עם ניסיון עצום בסוסים ובקרב חרבות.  עם כאלה פספוסים, לא פלא שהפתיעו אותנו ביום כיפור.

מה שמפריע לי בכל הסיפור זה שאין כל כך כבוד לגילגול נשמות, כמו בתקופה שהייתי מתעמלת קרקע בברית המועצות.  אז גילגול היה גילגול, עם סאלטה לאחור ובורג וכל זה.  והיום? כל אחד מדבר על זה חופשי, כאילו הוא יודע מה זה בכלל.  הנה, שלשום הלכתי לפיצוציה לקנות טבק למקטרת. הצבעתי על חבילה, והמוכר אומר לי: "זה לא למקטרת.  זה לגילגול, נשמה."  אבל הוא אמר את זה בלי פסיק, וזה ישר הדליק אותי, כי אני רגיש לנושא.  "מה אתה בכלל מבין בגילגול נשמה שאתה ככה מדבר על זה?" אמרתי לו, והוא אמר שזה עם פסיק, וצחק. צחק! אז פיצצתי אותו מכות (פיצוציה או לא פיצוציה?), ואחרי זה התפללתי כמה דקות ואמרתי: "זה לא סתם תפילה.  זה לעילוי, נשמה." והוספתי: "ומצידי אל תשים פסיק!"  ככה אמרתי ויצאתי.  שילמד.
טוב, זהו, זה מה שרציתי להגיד.  אני מקווה שעכשו אתם יותר מבינים את הנושא.  שאלות מישהו?

נ.ב. בטיעונים נגד אישפוז כפוי טען עורך דינו של הכותב שהוא סבל מאי שפיות זמנית בזמן הכתיבה.  השופט לא קיבל את הטיעון.  טוב, נו, שמאלני.  אבל על זה בכתבת תחקיר אחרת.