הרעיון לטרנספר (גירוש בכפייה/בהסכמה) את הערבים מארץ ישראל הופיע כבר בתקופה מוקדמת של התנועה הציונית, אולם לרוב קיבל ביטוי רק בשיחות אישיות, במכתבים פרטיים ובכנסים סגורים. ביוני 1895, רשם בנימין זאב הרצל ביומנו פעולה אפשרית: "את הקרקעות הפרטיים בחבלי הארץ הנמסרים לנו עלינו להוציא לאט לאט מידי בעליהם. את האוכלוסין העניים משתדלים אנו להעביר בלי רעש אל מחוץ לגבול, על ידי מתן עבודה בארצות המעבר, ואולם בארצנו שלנו הננו מונעים מהם כל עבודה… העברת הקרקעות לרשותנו והוצאת העניים ממדינתנו צריכה להיעשות בעדינות ובזהירות". עד לכיבוש ארץ ישראל על ידי בריטניה, לרעיון העברת האוכלוסייה לא הייתה משמעות מעשית, אולם לאחר הכיבוש הבריטי, החלו אישים ביישוב היהודי להעלות את הרעיון לדיון. ב-1920 כתב הסופר ישראל זנגוויל כי יש לשכנע את הערבים "לנדוד", וניסח את הטיעון כי לרשות הערבים עומד העולם הערבי כולו, וליהודים רק ארץ ישראל. זנגוויל כתב שיש רק שתי ברירות: או שהמיעוט היהודי ישלוט ברוב הערבי וזה לא דמוקרטי, או שיהיה נתון לשליטתו. מכיוון ששתי האפשרויות לא היו רצויות בעיניו, הגיע למסקנה כי הערבים צריכים לצאת. את הצעתו זו של זנגוויל, הרבו דוברים ערבים לצטט כראיה לכך שהציונים מתכוונים לנשל אותם מהארץ. כמה מראשי התנועה הציונית הסתייגו ממנו והכחישו שהוא מבטא את דעת התנועה. העימות המתמיד בין יהודים לערבים בארץ ישראל הוביל כמה מהמנהיגים של היישוב היהודי להעלות, במסגרת דיונים פנימיים, רעיונות לטרנספר של ערבים מארץ ישראל. רעיון טרנספר כזה, לאדמות שהתנועה הציונית תרכוש במיוחד לצורך זה בארצות שכנות, העלה הרוויזיוניסט בנימין זאב פון וייזל בפני פייסל הראשון, מלך עיראק.[דרושה הבהרה] ביוני 1931 כתב יעקב טהון, שהיה פעיל בהתיישבות, לקולונל פרדריק קיש, כי מבחינת התנועה הציונית, הפתרון הרצוי ביותר הוא העברת הערבים לעבר הירדן, והוסיף כי הדבר רצוי מאוד גם מבחינתם, מאחר שבכסף שיקבלו תמורת 100 דונם בארץ ישראל, יוכלו לרכוש לפחות 500 בעבר הירדן. ביולי 1936, במהלך נסיונותיו כיושב ראש ההנהלה הציונית לסכל חוק קרקעות של הנציב העליון, שישריין לכל פלאח ערבי שטח מחיה מינימלי, הציע דוד בן-גוריון בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י, שהיהודים יקנו אדמות בעבר הירדן ויעבירו אליהן פלאחים שמכרו ליהודים את אדמותיהם בארץ ישראל