אני יתחיל קודם בקצת סיפור אישי ואז אני ייגע בתוכן.
עד הצבא לא התעסקתי מעולם בהדרכה, חוץ משיעור פרטי לשכן שהיה צריך עזרה (אז זה לא נחשב).
הייתי שקוע בעולם של מכשירים, כמות מצומצת של חברים ולימודים.
כשהגעתי לצבא נפתח בפניי עולם שלם, בעיקר בגלל הטירונות, כשהיה דיבור על לצאת לקורס הדרכה אז לא האמנתי שאפילו יחשבו עלי.
ואז הגיע ההפתעה הגדולה, לקראת סוף הקורס הבנתי שאני רוצה להיות כמו המפקדים שלי בקורס. התרשמתי מאוד מיכולת העברת השיעורים שלהם והדיבור שלהם מול קהל וכל זה גרם לי לצאת להדרכה.
ואחרי שהעברתי את השיעור הראשון הבנתי כמה זה קשה, לא ויתרתי והמשכתי לנסות וסיימתי את הקורס הדרכה.
ואחרי מלא שיעורים ומלא קורסים שהעברתי אני חייב להגיד שזה לימוד אותי יותר מכל שעברתי ב18 שנה שחייתי עד אז.

ועכשיו אחרי שכל זה נגמר הגעתי למסקנה שאם יש משו שהוא די נדיר בדור שלנו (דור ה -y) זה יחסי אנוש.
ואם פעם בקורות חיים היית רושם שיש לך ניסיון במדעי המחשב וזה היה נחשב, אז היום זה לא נחשב.
לעומת זאת אם תרשום מדריך בתנועת הנוער הצופים או מדריך בצבא בקורות חיים זה יראה טוב הרבה יותר.
הדבר הזה נובע בדיוק מאותה סיבה שרשמתי למעלה-״הייתי שקוע בעולם של מכשירים״ ככה נראים הילדים של היום.
לכו תבקרו בבתי ספר ותחפשו את הילדים, רמז: רובם בפלאפון.
זה לא אומר שהילדים של היום לא טובים ביחסי אנוש פשוט אין להם איך לפתח את זה.
ואם אין להם איך לפתח את זה הם לעולם לא ידעו שהם טובים בזה וזה ממש לפספס!



מה שנשאר לעשות עכשיו הוא לא לנסות לנבא את העתיד אלה לנסות ליצור עתיד טוב יותר.
איך?(התשובה אצל כל אחד ואחד מכם)