עכשיו קצת ברצינות , כשילדי מגיע  אלי , ומגיש לי את הציורים שלו , אני תמיד חושב שאני יודע למה התכוון . אין לי מושג למה , אולי בגלל השכלתי המוסיקלית והאומנותית , אולי בגלל  גילי , או חוכמתי הנתונה בספק . בכל מקרה , אני מביט בציורים  בארשת פיקאסו  חכמה ואומר לו : איזה ציורים מדהימים , זה מקסים ! מה ציירת כאן ? שמיים ? ומה זה ליד , זה  עננים וכוכבים ? אתה צריך להבליט את הכוכבים בציורים , חמוד , שיראו אותם , ועננים הם בלבן , לא באדום ,מתוק , ועל הציורים בדרך כלל חותמים , ככה שתדע .
ואז , הילד החכם שלי , אומר לי , אבא , בכלל לא ציירתי שמיים ועננים . זה דינוזאורים אדומים , זורקים סלעי אש וגופרית מהפה . וגם לא בא לי לחתום. אני לא חותם על ציורים , אני כותב את השם שלי אם בא לי מאחור .
נבלעו לי המילים מהפה . זה היה רגע מחונן . פתאום הבנתי כמה אני אידיוט .  כמה אני לא קשוב וחושב את עצמי מבין ויודע הכול . הרי היה ברור כל כך שאינני יודע דבר בציורים של הילדים ובעולם הנהדר והנעלם שלהם , וכל שעלי לעשות הוא לשתוק ולא לנסות ללמד אותו מה לעשות ובטח לא איך לצייר . את זה הוא בטוח יודע טוב ממני .
עולם הילדים רחב ומפותח הרבה יותר מעולם המבוגרים , יש להם עולם דמיוני עשיר ולכן ילד שרוצה לצייר , יש לתת לו את כול המרחב הדרוש ולא להפריע לו בציורים שהוא מצייר , לא לנסות לפרש את הציורים שלו ולא לכוון אותו איך לצייר את הציורים שלו . פשוט לתת לו לזרום וליהנות מחגיגת הצבעים שלפניו . מהיכולת שלו לבטא את עצמו , ולזכור שכול מילה שלנו יכולה בעתיד להיות מחסום בשביל אותו הילד . בשביל זה צריך לזכור ולא להגיד דבר , ובוודאי לא ללמד את הילדים לצייר . הם יודעים זאת טוב מאתנו . כל זמן שעולמם הרגשי פתוח והם מחוברים לעצמם ומרשים לעצמם להיפתח ולצייר , לאפשר להם , רק היום אנחנו כאנשים בוגרים יכולים לראות כמה קושי יש לנו להגיע לרמת פתיחות כזו עם עצמנו ועם הדף הלבן בבואנו לצייר.