הציור הראשון שלי נתלה על המקרר כמו כל הציורים שהילדים מציירים להורים שלהם. כשגדלתי והייתי עובר מול המקרר הייתי רואה את הציורים שציירתי שהייתי ילד וראיתי איך בהמשך החיים הם עוברים לגלריה. המקרר היה הגלריה הראשונה מבחינתי. השלב הבא היה לעבור לגלריה בעלת שם עולמי.

 

יש שיגידו שאלו היו שאיפות גדולות, יותר נכון להגיד היו כאלה שאמרו שאלו היו שאיפות גדולות מידי, אנשים שלא האמינו ביכולות שלי, אנשים שחשבו שאין סיכוי שאני אצליח, היו בטוחים שאני אכשל בדרך. כי כמה אומנים כבר יש? כמה אומנים עוד מציירים בסגנון אימפרסיוניזם.

 

אף אחד כבר לא מצייר בסגנון אימפרסיוניזם, אבל אני התעקשתי, אמרתי שאני שונה, אני לא כמו כולם, הציורים שלי ימכרו, אני יגיע לגלריות הגדולות. למי שלא יודע סגנון ציור אימפרסיוניזם הוא סגנון שהתפתח בצרפת במאה ה-19 והיה נפוץ בין השנים 1865-1880. 

 

הציורים שצוירו בסגנון אימפרסיוניזם ניסו להביע תחושה מסוימת, המטרה בציורים הייתה להעביר את התחושה של החיים ולא דווקא את היופי שבציור, למרות שלדעת כל היופי בציורים זו התחושה שעוברת כאשר מסתכלים אליהם. לכן גם נמשכתי כל כך לסגנון הזה. 

 

יש שאומרים שהסגנון האימפרסיוניזם הוא אבי האומנות המודרנית, אני לא חולק על אנשים אלו אך אני מאמין שציורים אימפרסיוניזם יפים ומעבירים תחושה אמתית ועמוקה יותר לעומת אומנות מודרנית. אז התחלתי לצייר ציורים אימפרסיוניזם.

 

ניסיתי להעביר את המסרים, את התחושה שאנחנו בתור בני אדם מקבלים כל יום כאשר אנחנו רואים את החיים חולפים על פנינו. מבחינתי המטרה שלי הייתה לגרום לעצור לרגע מהרדיפה אחרי המטרות, יעדים, לגרום להם לקחת נשימה עמוקה ולראות איזו תחושה הם מקבלים מהחיים שלהם.

 

רובנו חיים ברדיפה, במרוץ, כמה מאתנו עוצרים לקחת נשימה לראות כיצד המקום שאנו נמצאים בו גורם לנו להרגיש, אנחנו מעדיפים לרדוף אחרי מה שכולם רודפים, לרצות מה שכולם רוצים, לראות את החיים כמו שכולם רואים, איבדנו את הייחודיות שלנו. 

 

אני החלטתי לגרום לאנשים לעצור, שיראו את הציורים שלי, שיקבלו את התחושה שהם אמורים לקבל בחיים שלהם. שיראו שהעמידה בתחנת אוטובוס מביעה יותר מאשר לחץ, שיש תחושות שניתן להרגיש רק כאשר עוצרים לרגע. זה כל המשמעות של אימפרסיוניזם מבחנתי. להעביר תחושה שבמצב רגיל לא נרגיש.