החיים במטריצה
מרבית האנשים בעולם מבלים את החלק העיקרי של חייהם בתוך מסגרת בעלת גבולות ברורים.  רובם ככולם מצליחים להסתדר לא רע, במסגרת, ומחנכים את הדור הבא איך להסתדר בתוך המטריצה.
לכולם יש חלומות לפרוץ את המסגרת, להיות מדען או אומן או מסעדן או מוזיקאי. אבל ממשיכים לשבת מול השולחן הקטן ליד המשרד של הבוס הגדול, בתקווה שהוא לא יזרוק אתכם לפני הפנסיה, ותאלצו לחפש ירקות רקובים בפחים שעל יד השוק.
מגיל צעיר רובנו נמצאים במסגרות, גן ילדים בית ספר,צבא אוניברסיטה,מקום עבודה, קיבוץ.
רוב הצעירים ממשיכים את התיכון עד שיש להם תעודת בגרות מלאה, למרות שברוב הנושאים מעולם לא נשתמש. רוב הצעירים משרתים בצבא שרות מלא, למרות שאין סוף שעות השמירה לא יעשו לנו כלום ,אולי חוץ משברי הליכה וכאבי גב. רוב הבוגרים עובדים בתור שכירים, רובם מרוויחים משכורות נמוכות, ועושים מטלות שאינם מעניינות ולא מקדמות אותם כלל בחיים. ובכל רגע יש לכל אחד מאיתנו את החלום. לשבור את הבועה ולצאת החוצה, לעשות משהו שאף אחד לא עשה, ליצור משהו שירשום את שמינו על דפי ההיסטוריה. להיות מפורסמים ועשירים. למה אנחנו  לא עושים את זה?


סיכון מול סיכוי
אחד הכללים המרכזיים בכלכה הוא הסיכוי מול הסיכון. כאשר בוחרים בדרך חיים מסויימת יש סיכוי להצליח, ויש סיכון להיכשל. הסטטיסטיקה היא אכזרית, רוב,העסקים החדשים לא שורדים שלוש שנים. המציאות אפילו אכזרית יותר. מי שנכשל עיסקית יבלה את שארית ימיו עם חובות. וגם מי שהצליח הוא לרוב מי שהיו לו קשרים עם אנשים שנתנו לו עזרה במידע ובכסף ברגעים הקשים.
מה עוד שרוב השכירים בארץ חיים במלחמת הישרדות, אתם לא יכולים להפסיק לעבוד לשנה שנתיים עד שהרעיון הגדול שלכם, יהפוך אתכם לביל גייטס או מארק צוקרברג הבאים.
אז לשבור את הבועה זה דבר קשה, לוותר על חודש של משכורת יכול להיות התאבדות במציאות של משכנתא וילדים.

האם המסגרת באמת כל כך רעה?
ישנם כל מיני מסגרות, חלקם לוחצות יותר וחלקם פחות. לי אישית היתה מסגרת צבאית קשה, בתור לוחם בחיל השריון. ועשיתי בחירה, אחרי קו קשה מאד בלבנון, שכלל מוות של כמה מחברי הקרובים, לעבור ליחידה עורפית.  אחרי עשרים שנה אני מאד שמח שעשיתי את המעבר, שבגללו נכנסתי לעולם ההיי טק.
יש לי קרובי משפחה שניסו לעזוב קיבוץ, ואחרי כמה שנים בעולם הקר, שבחוץ זחלו על ארבע בחזרה לקיבוץ. אני עובד בתור שכיר מתכנת בשפת ג'אווה, ומרוויח לא רע. ייתכן שבתור עצמאי יכולתי להרוויח יותר. אבל חצי חודש הייתי עסוק בלחפש עבודות, וחצי חודש הייתי רץ אחרי הכסף, במדינה ששוטף פלוס שישים זאת לא מילה גסה. אני גם "דוחה" את בניית הפטנטים החלומיים שמסתובבים לי בראש. כי  אני תקוע במסגרות של עבודה ומשפחה. מצד שני יש לי משכורת בסוף החודש, יש לי תלושי שכר שמאפשרים לי לקחת משכנתא (הבנק לא אוהב לתת משכנתא למעופפים). בקשר להשכלה, בתור אחד שעשה שני תארים קשים, הראשון תואר  בהנדסת מכונות בטכניון, והשני תואר במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. שניהם תארים שדרשו מסגרת מאד קשה, ולוותר על המון דברים במשך שנים ארוכות. מצד שני בעולם של ימינו, אדם ללא תואר אקדמאי הוא נחות שלא מעניין אף אחד. באקדמיה קיבלתי כלים, להתמודד עם למצוא חומר, ללמוד אותו ולהשתמש בו. קיבלתי כלים של הפרדה בין עיקר לטפל, קיבלתי כלים לחשוב לבקר להסכים ולהתנגד עם סיבה. לא סתם השכר הממוצע של אקדמאי הוא כפול מאשר השכר של אנשים שההשכלה שלהם היא עד 12 שנות לימוד. המסגרת לפעמים יכולה להרים אותכם למעלה, ולפעמיםלהשאיר אתכם קטנים.

איך לשבור נכון את המסגרת ?
החלטתם בגיל 16 לעזוב את התיכון, ולהיות ספרי צמרת. ראיתם את המרצדס של הספר העירוני , שאולי לא מסוגל לפתור משוואה ריבועית, ולאיית את השם שלו באנגלית אבל למי אכפת, הוא מרוויח יותר ממנהל מחלקה שלומד בלי הפסקה.
צעד ראשון להבין לאן אתם רוצים להגיע. תגידו לעצמכם שאתם רוצים לגזור שיערות עד הפנסיה וזה בעצם מגניב. אם לא תשכנעו את עצמיכם, שזה הדבר הנכון בשבילכם לא תצליחו גם לשכנע אף אחד אחר.
הצעד השני זה להבין איך מגיעים לשם. אפשר להתייעץ עם הספר העירוני, לאנשים יש נטייה לאהוב לדבר על עצמם בצורה מחמיאה. בית ספר מקצועי יכול לעזור לכם בתחום של עיצוב השיער.
השלב השלישי הוא מתיחת קווים אדומים, שלב קשה אבל הכרחי. אתם מחליטים שאם תוך שנתיים אין לכם מספרה משלכם, אתם חוזרים למסגרת שלכם.
השלב האחרון והכי חשוב זה לעשות את הצעד הראשון, לעשות את הצעד ולהתחיל את הדרך. אולי היא הדרך הנכונה, ואולי לא, אבל לא תדעו אם לא תנסו.
 
סיכום
 מרבית בני האדם חיים את רוב חייהם במסגרת, משפחה מורחבת או קיבוץ או מקום עבודה.
רובם מסתדרים לא רע בפנים. לכל מסגרת ישנם חוקי משחק, ורובינו מחונכים לציית לחוקי המשחק.
יש אנשים שמצטיינים בלפעול לפי החוקים, הם אלה שמתקדמים בתוך המסגרת, הופכים לקצינים בצבא, מקבלים קידום במפעל או הופכים ליקירי הקיבוץ. האנשים האלה מחוץ למסגרת לא היו מצליחים אפילו לנשום בכוחות עצמם. מצד שני ישנם אנשים שלא מוכנים לשחק לפי הכללים, רוצים לפרוץ החוצה לחיות לפי החוקים שלהם. להיות ספורטאים או אומנים או לעשות לעשות ניסויים פורצי דרך במעבדה ביתית. האנשים האלה הם אחראים על התפתחות הציויליזציה האנושית. וכן רובם באמת נכשלים בדרך וחוזרים למסגרת המוכרת ממנה יצאו. אבל האחוזים הבודדים שכן מצליחים.הם אלה שבזכותם אנחנו כבר לא מטפסים על עצים.
אז שיהיה לכולכם בהצלחה.