ערב יום חמישי, סוף שבוע החל. החצי קופץ לסידורים בקניון ואת לוקחת את הקטנה מהגן, לאחר ארוחת הערב את נוסעת איתה לקניון להספיק להשתתף בהפעלת ילדים שהתחילה בחמש וחצי אבל עד שהקטנה סיימה את הספגטי ועד ששטפת לה את הפנים והידיים, הגעתן לקניון כמה דקות אחרי שש. לא לפני ששנייה אחרי שחגרת אותה בכיסא היא כבר דורשת שתדליקי לה מוזיקה, היא שרה שירים כל הנסיעה "אמא יקרה לי"  למרות שברדיו יש שיר קצבי אחר, מוחאת כפיים ומסתלבטת עליך "נוסעים באוטו" היא אומרת.

כבר בכניסה לקניון ראינו את כמות ההורים עם הזעטוטים הקטנים, כולם החליטו להיות בערב יום חמישי הורים טובים המבלים זמן מיוחד המוקדש לילדיהם, או בעצם להכנות אחרונות לחג. כיוון שאת ההפעלה פספסתן, הקטנה מחליטה לעשות לך תרגיל ולעלות את כל הקומות במדרגות. היא עולה די מהר ורצה כבר די בקצב, את אחריה עם התיק והמים מתזזת אחרי הבלונדה עם הקוקיות שרצה בקניון וצועקת "ילדים".

כשאת עייפה ורוצה לחזור לקומה אחרת במעלית, הקטנה לפתע חוטפת קלסטרופוביה ולא מתייחסת אליך, היא לא קולטת שאימא שלה עומדת מולה כי יש פה לפתע עוד מיליון אנשים והיא קצת מפוחדת. כבר יש לך תיק ומים ביד עכשיו יש לך גם בלונדה קטנה ששוקלת 11 קילו על הידיים. העיקר שהיא לא בוכה ולא משתטחת על הרצפה.. נחסכו הפדיחות.

אחרי כמה סיבובים כאלה בהם הספקת לקנות לעצמך משהו לפינוק, הבטן מקרקרת וזמן החשק לאוכל הגיע. הגעתן למתחם האוכל, הקטנה רוצה ללכת לשם ואת רוצה ללכת לפה, החצי כבר בדרך לפגוש אותך, שפע הורים, שפע טורים, מלאאא ילדים קטנים. את בוחרת להזמין מגש פיצה והקטנה בינתיים נצמדת אליך. החצי מגיע והיא כבר שכחה מי זו אמא, היא כולה של אבא עכשיו. מתיישבים סביב השולחן, הקטנה מחכה בסבלנות, "חם" היא אומרת ועושה הרבה פווו, מחזיקה בשתי הידיים חזק חזק.. כל כך חזק שמשולש אחד.. פשוט חמק לה מהיד ישר על הרצפה כמובן עם הפנים של הגבינה למטה. נפלא.

שלושתכם אוכלים, זמן משפחתי אחרי כל השבוע שהייתם בתורנות על הקטנה מרוב התחייבויות שונות, בעיקר עבודה. אחרי שסיימתם והקטנה הייתה מלוכלכת מאוכל ומתוקה אתם עוברים דרך הסופר להשלים קניות, שוב דברים בשביל הקטנה, הפעם מעדנים.  כל דבר שאת עושה, כל דבר שאת קונה, לאן שאת רק הולכת את חושבת עליה, מה היא רוצה, מה היא צריכה. נתינה אינסופית ואת שוב מתרצת שזה לא פינוק אלא הכרח, הילדה באמת צריכה את המעדן...החטיף או הרעשן...את פשוט נהנית לראות את הרצוף שלה כשמביאים לה מתנה, ההתרגשות בקולה ואופן ההתנהגות המוקצן והממיס לבבות.

אתם חוזרים הביתה, קצת לפני זמן האמבטיה, כל כך עייפים מכל היום ורק רוצים לנוח. קובעים מי מקלח ומי מרדים אבל לפני הכול הקטנה פיזרה בכל הסלון את היצירות שעשתה בגן, הפעם היו שם המון נצנצים שהיו בכל מקום וגם משה הקטן שקיבלה מהגן, "משה בתיבה" כמובן, היא אומרת מתעקשת להחליף לו טיטול.

אתם שני הורים בעיקר עייפים, חשבתם שתגיעו הביתה לנוח אבל אתם שוב עובדים, הפעם מנקים את כל בלגאן הנצנצים וכל מיליון המשחקים שהגיע לסלון בדרך לא דרך בעוד הקטנה עסוקה בענייניה ואומרת "צריך לנקת" "צריך לסדר" כן כן, שמענו אתך גברת, אנחנו כבר מסיימים.

עבדים היינו, עבדים עודנו, עבדים לילדתנו האהובה כל כך.