הקטנה מתעוררת יותר פעמים מהרגיל. החצי קם אליה, הולך, חוזר, מרדים, מוצץ, מרגיע וחוזר חלילה. ב6:00 היא כמו שעון מעורר מעירה גם אותך. "קצת חמימה" את אומרת לעצמך, מודדת לה חום, הקטנה מבינה את מה שאת אומרת לה וחוזרת אחרי כל מילה שלך.

37.6  לא ברור. לא לפה ולא לפה.

את מריצה לעצמך תסריט של היום הצפוי לך בעבודה ויודעת שיום בבית עם הקטנה שוב יעקב לך דברים, את חושבת על הישיבות שלך, על הדוחות שביקשו ממך לנתח והזמן היקר שאין לך.

כן או לא לשלוח לגן? זה בגבול המותר, מקסימום יקפיצו אותך. את לוקחת החלטה ויוצאת עם הקטנה מהבית. היא אומרת לך "ביי ביי" ואת ממשיכה את דרכך לעבודה, אוכלת את הלב שאם היא תהיה חולה כבר לא תהיה לך ברירה.

כן או לא, הדילמה של חיי המשפחה לעומת העבודה. המחיר שהחברה משלמת על הקונפליקט הקבוע, תוהה ביני לבין עצמי על רגשות האשמה, מדוע אנחנו חברה כל כך נוקשה? איך הפסד של יום עבודה גוזר עליך עונש ומסמן אותך עם אות קלון. אולי זו רק אני שמרגישה כך על עצמי שנשאבתי לעולם העבודה יותר מידי.

בסופו של עניין, לקראת סוף יום העבודה החצי מתקשר לידע אותך שהתקשרו מהגן והוא בדרך לקחת את הקטנה. זהו, עכשיו באמת אין לך ברירה. את נשארת שעות לסגור דברים בעבודה, את יודעת שאת הולכת להעדר לפחות יומיים ועושה מאמצים למזער את הנזק והעומס שיערם עד שתחזרי לעבודה כשהקטנה תבריא ותחזור לשגרה.

חברה וורקוהולית אמרנו? הנה, עוד הוכחה.

בסוף היום, בזמן האמבטיה הקטנה אומרת לך "יש לי חום, אני חולה" את עונה לה שצריך לקחת אותה לרופא והיא עונה לך "לא צריך" ,היא כבר מבינה הכול.

עוד לא עלה החום בשנית, אולי כן יעלה שוב ואולי לא...