אז מי אני? למרות שלא אפרסם שום מעשה פלילי, אני לא אתפרסם בשמי האמיתי.. אני נער גבעות. כינויי הוא הר ציון, כשמו של הר ה' וכשמם של גיבורי ישראל רבים. בגיל 12 הייתי בטיול בית ספר במוזיאון מחתרות. אהבתי מאוד את הדברים שנאמרו שם בשם אנשי הלח"י, למרות גסותם וחוצפתם והתחלתי לקרוא סיפרי מחתרות. משם ועד להיות נער גבעות הדרך הייתה קצרה.. באחד המאחזים במרכז בנימין(מצפון לירושלים) התחלתי את דרכי ושם מתרחש סיפורי: תרשים, אדמת תרשים. רוח מחרישה אוזניים וחום שמגיע מעל 30 מעלות. בלי טיפת צל. הולך בשביל שבקושי נראה בין שיחי הסירה הקוצנית, עוקב אחר גללי עיזים. בשטח תמיד כדי לעקוב אחרי העיזים. הם יודעות הכי טוב את הדרך. אחרי הליכה לא קצרה אני רואה מרחוק עמוד ועליו בד מתנפנף. 'תגיע לעץ. אין שם עוד עצים. הגעת לעץ הגעת ליעד' הצטלצלו באוזניי דיברי יהוידע, כשמו של אחד מגיבורי דוד המלך. יהוידע שלח אותי. אמר שכאן הכי צריך וגם שכאן אני אעשה חיים... שתי דמויות גבוהות הגיעו בריצה. תלתליהם עד הכתפיים ובד קשור לראשו של אחד מהם. נערי גבעות גם הם. 'אה, אז אותך יהוידע הביא, אמר שאתה סוס עבודה' הביאו קצת שתיה וכיבוד. כוס מים מבור המים וחבילת ביסלי. בלי הרבה דיבורים ניגשנו לעבודה. כלים אין. אפילו חשמל אין, אולי גנרטור לתאורה בשעות חשיכה. עובדים בידיים. בנינו טרסה, מין חומה שמחזיקה בתוכה אדמה כדי שיהיה אפשר לישר שטח לחקלאות על צלע ההר. 'צריך למהר', הסביר לי דביר 'אחרי החושך כבר אי אפשר לעבוד, לא רואים כלום אפילו עם ירח מלא. ועכשיו סוף חודש, אז אפילו את זה אין.' הירהרתי. אם היינו משיגים תאורה נורמאלית היינו יכולים לעבוד בלילה, כשהשמש לא מפריעה לנו. אבל דלק לגנרטור עולה כסף. וכסף אין. בינתיים עד שיהיה דלק עובדים ביום. אני, כמו חברי לא עושה לעצמי הנחות. כשהגענו חזרה לעץ השתדלנו להתפלל וללמוד קצת. קצת, עד שהגנרטור נכבה. קשה. אחרי יום עבודה לשבת וללמוד זאת הרגשה שכאילו לא עושים כלום, אז אחרי לא הרבה זמן הפסקנו והתחלנו לדבר. דביר סיפר לי על המעצרים. אני יחסית חדש ב'עסק' ולכן עוד לא יצא לי להעצר. גיסי אומר שאני גם לא יעצר 'אתה חמוד מדי,' הוא מגחך 'בייבי פייס'. בינתיים אני נרדם. דביר ואלרועי מעירים אותי בכח כדי שנחלק שמירות. אנחנו רחוקים מכל ישוב קיים. נראה לי שאפילו הערבים לא יודעים עלינו. אבל צה"ל לא כאן ומישהו צריך לקחת אחריות. אפילו שאין נשק....