במאה ה-21, בעוד אנו חוזים הפיכתו של הכל לנייד, קטן ונוח, ובעוד שנראה לנו שהמידע נגיש יותר מאי פעם, אנו עדים לתהליך טבעי (אך מעניין) של היווצרות מילים חדשות, התווספות של ביטויי סלנג ופתרונן של סוגיות לשוניות שנוצרו עם הזמן. העברית, בה המילים אותן אתם קוראים כעת נכתבו: חיה, נושמת ומשנה צורות מעת לעת ומעט לעט. היא מעצבת ומכתיבה את אורח חייו של האזרח המדבר בה, ללא קשר לדתו ולעדתו. אין ספק שהשפה העברית זוכה לעדנה בימים אלו ממש: הן בשימוש יומיומי ("קטן ונוח") והן בחידוש תמידי של המילים שבה, שהולך ומתחזק בתקופה האחרונה. אנסה להציג במאמר זה את "קיצור תולדות העברית", כדי להעניק לפתגם "דע מאין באת" משנה תוקף.
                      
בראשית "נבראה" העברית כשפה שהתפתחה ממשפחת שפות הקרויה "משפחת השפות השמיות הצפון- מערביות". יחד עמה, ניתן למצוא במשפחה זו את השפות הערבית והארמית. השימוש הראשון בשפה העברית היה עוד בתקופת התנ"ך, המשנה, הספרים החיצוניים והמגילות הגנוזות.  העברית בה השתמשו בספרי התנ"ך קרויה "עברית מקראית"  ובמשנה העברית נכנסה תתת חסותה של "לשון חז"ל", השפה בה חכמנו זכרם לברכה השתמשו לכתיבת פסקי הלכה וקודש.
 
גם בזמנים שלאחר מות חז"ל, אותן תקופות שמזוהות עם היעדר שימוש רחב בשפה העברית, העברית עודנה לשון קודש. היא אמנם לא משמשת את היהודים בענייני דיומא והיא אינה שפתם הרשמית, אך היא משמשת אותם בעניינים הלכתיים ולמטרות דתיות. בתקופה זו השתמשו בה גברים בלבד (באותה תקופה אסור היה לנשים ללמוד לקרוא ולכתוב) והיא מכונה "תקופת הביניים של השפה העברית". בתקופה זו, החלו אף סופרים רבים להשתמש בשפה העברית בתחומי דעת נוספים פרט לדת והלכה. בעיקר נעשה שימוש בעברית בספרות, שירה ובפילוסופיה אך גם לעיתים נעשה בה שימוש בספרי הרפואה והביולוגיה. עד מהרה העברית נעשתה נחלתם של כל הספרים בתחומי מדעי הרוח והחיים שהיהודים השתמשו בהם.
 
בסוף המאה  ה- 19 ועד תחילת המאה ה-20, כשהחלה התחייה הציונית – מעמד העברית השתנה במפתיע. תקופה זו היא תקופת "תחיית הלשון העברית". השימוש בה ביום יום על ידי חילונים בהשפעת השימוש בספרים השונים הלך וגבר. אליעזר בן-יהודה, שעד היום קרוי בשם "מחייה השפה העברית", נחלץ לעזרת העם ונאבק לשימור השפה העברית כשפת העם היהודי. הוא ראה בעברית כאמצעי להתיישבות מואצת של יהודים בארץ ישראל וכחלק משמירה על צביונו של העם היהודי. הוא חידש מילים רבות מיידיש ומשפות נוספות והפך אותן למילים הטבועות בשגרת היום יום של האנשים החיים בארץ ישראל. כשלארץ ישראל עלו עולים רבים מהתפוצות השונות והתבצעו העפלה והתיישבות, העברית הפכה ללשון הדיבור הרשמית של היהודים בארץ. לאחר שראה את מצוקתם ודרישתם של הנוער ללמוד עברית, הפך בן יהודה למורה לעברית באחד מבתי הספר העבריים הראשונים, בית הספר היסודי "חביב" בראשון לציון.  בעקבות הביקוש הרב שנוצר אז לידיעת השפה העברית, ערך בן יהודה את המילון הראשון לשפה העברית שיצא לאור בשנת 1908. 
 
עם כינון המנדט הבריטי, העברית הפכה לשפה הרשמית השלישית בארץ ישראל כולה, יחד עם האנגלית והערבית. הקמת המדינה בשנת 1948 הובילה להתפשטות נוספת של השפה העברית בקרב אנשי העם היהודי בארץ ישראל ולחידוש מילים נוספות. בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל (שנכתבה בשפה העברית) יש הוכחה לחלק הבלתי נפרד של השפה העברית מהעם היהודי באותה התקופה. בשנת 1953, הוקם המוסד הראשון שפועל מכוח חוק לחידוש השפה העברית, "האקדמיה ללשון עברית". תפקידיו של מוסד זה הם לחקור את עברה של השפה העברית, לשנות אותה בהתאם לצורכי הזמן והמקום ולערוך כינוסים ופעולות הסברה להגברת המודעות לשימוש נכון בשפה העברית. נשיא האקדמיה משנת 1993 הוא פרופ' משה בר-אשר. כיום, כאשר 9 מיליון אנשים דוברי עברית כשפת אם ו"האקדמיה ללשון  עברית" היא ההוכחה החותכת ביותר לשינוי הגדול שהתחולל בשפה, העברית מכונה "עברית ישראלית".
 
ככל השפות, העברית עברה תהפוכות ותמורות עד היום. סביר להניח שנחזה בה עוברת עוד שינויים וחידושים רבים בעתיד. אין ספק שעלינו ליישם את העובדה שמקומה של העברית כשפה הרשמית הראשונה במדינת ישראל מקנה לה חלק עצום מהמורשת אותה אנו שואפים להנחיל לדורות הבאים, מתוך אמונה שעל דוברי העברית לא לקבל אותה כמובן מאליו. כולי תקווה שמערכת החינוך ואמצעי התקשורת ימשיכו להעשיר את השפה העברית ולהרבות את השימוש בה. כך נחזק, ולו במעט, את הבלעדיות שיש לעברית עלינו כחברה.