אני מת על ספורט, ממש חולה על זה ובעיקר משתגע על כדורסל. אני משחק כדורסל, צופה במשחקים וממש חי את המשחק.
אבל, מצבו של הכדורסל הישראלי בשנים האחרונות הוציא אפילו לי את החשק. עסקנות, החלטות שגויות ורמת כדורסל ירודה, גרמו לענף להגיע למצב של שפל חסר תקדים.
 

1. נבחרת עלובה - אין ספק שראינו באליפות אירןפה את נבחרת ישראל החלשה בכל הזמנים: רכז ללא קליעה, כוכב NBA ללא בטחון, גבוהים ללא התמצאות ושחקנים מבוגרים ועייפים. אם פעם הסמל המסחרי של הנבחרת היה לחימה אז הפעם גם זה לא היה. אדישות, ותרנות  והססנות נראו בכל פינה וגרמו לצופי הכדורסל לאבד עניין ולהבין - משחקי כדור זה כנראה לא בשבילנו!?
    
2. מבנה ליגה בעייתי – כל שנה כמעט משנים אצלנו את מבנה הליגה וכולם מבולבלים. מי שהכי נפגע מכך הם השחקנים שמתקשים להישאר במתח ספורטיבי עד הסוף. בעלי הקבוצות מסיקים מכך שאין צורך להשקיע בקבוצותיהם יותר מידי ובסופו של דבר הכל יסתדר...
    
3. חוסר עקביות של הקבוצות – בואו נעזוב רגע את מכבי תל אביב ואולי גם את הפועל ירושלים וזאת בשל יתרונן התקציבי. יתר הקבוצות נזהרות מאוד לא לחרוג מהתקציב שלהן מה שגורם לחילופי משמרות מהירים בקבוצות. אף קבוצה כמעט לא מצליחה לשמור את רוב שחקני הסגל, גם אם זה אחרי עונה מוצלחת מאוד. דרישות השחקנים לאחר עונה אחת בלבד גדלות מאוד והקבוצות ממהרות למצוא להם תחליף זול יותר. חוסר האתגר בליגה מעודד את בעלי הקבוצות להשאיר את היד מחוץ לכיס ולנסות לשרוד עונה נוספת. אחד הדברים המעצבנים ביותר הוא קבוצה שמוותרת על התמודדות באירופה וזאת למרות שכל השנה שעברה נלחמה על מנת להגיע למקום המוביל לשם. שוב, האתגר הופך לחסר חשיבות ומי שזוכה מן ההפקר ובמקום באירופה הן דווקא קבוצות שכשלו.
    
4. זרים ברכבת – איפה התקופות שהיינו זוכרים את שמות הזרים ששיחקו כאן? איפה השנים ששחקן היה נשאר כאן יותר מעונה? אז השנים האלה חלפו ואינן. מה שמעניין את השחקנים הוא כסף והוא בלבד. אין לויאליות, אין המשכיות, אין מטרה. בשנים האחרונות רואים זאת באופן בולט במכבי ת"א שגם היא על כל תקציבה לא מצליחה להשאיר שחקן יותר מעונה או מקסימום שתיים. הדבר פוגם מאוד במרקם הקבוצתי ובאיכות המשחק ורק במזל מצליחה להתגבש כל שנה קבוצה שמגיעה לשלבים הגבוהים באירופה.