יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על  נושא האכילה הכפייתית.
אתחיל ואומר שאחוז מאוד נמוך מהאוכלסייה מודע לכך שזו מחלה/הפרעה כמו הרבה מחלות שמקבלות הרבה יותר כבוד.
שרואים איש שמן ברחוב, מה עובר לכם בראש? או יותר גרוע, שרואים איש שמן אוכל גלידה, מה אתם חושבים?
"איזה שמן אחד...", "מה הוא אוכל גלידה...." "הוא מגעיל" "איזה חלש אופי....".

מה קורה שאתם פוגשים מישהו שלא ראיתם הרבה מאוד זמן והוא רזה מאוד, מה אתם אומרים?
"וואו.. כל הכבוד", "לקחת את עצמך בידיים", "איך עשית את זה" "אתה ממש גיבור" וכמובן חלק הביקורתי מגיע "תזהר שלא תשמין שוב, כל כך לא התאים לך להיות שמן אתה נראה ממש צעיר עכשיו".....

אז רגע.... רזה שווה לאיש גיבור בעל יכולת שליטה עצמית מטורפת אם לא אלוהית ואיש שמן שווה איש חלש בעל חסר כוח רצון , לא?
אז בואו אני אגיד לכם... זה ממש לא כך!!!!!!!

אנשים שהם אכלניים כפייתים (ולא דווקא אנשים שמנים למרות שאכלן כפייתי לרוב שמן) הם אנשים חזקים מאוד, רגישם מאוד מוצלחים מאוד אבל בתחום של האוכל הם אנשים עצובים מאוד.

אף אחד בעולם הנורמלי לא מבין אותם.

הם אוכלים ששמח, הם אוכלים, שעצוב, הם אוכלים שמשעמם, הם אוכלים שאין ויש סיבה. גם אכלן נורמלי מאט לאט עושה זאת, אך ההבדך הגדול שאכלן כפייתי המתחיל לבלמס לא יכול לעצור את עצמו. לאורך השנים מערכת/מנגנון השובע והרעב השתבשו לגמרי ואין לא כל יכולת לשלוט בזה.

אכלן כפייתי יעבור בדר"כ את כל 7 מדורי הגיהנום עד שיבין שהוא חולה במחלה שלא ממש מכירים אותה "מחלת ההתמכרות".
תחילה יעשה אינספור דיאטות, מכוני דיאטות, מכוני ספורט, הרעבות, השמנות, אולי במקרים מסוימיים יילך לעשות ניתוח באמונה שזה מה שייציל אותו אבל לצערי עד מהרה מבינים שהניתוח קיצר את הקיבה אבל לא קיצר את המוח.

הרצון להמישך לאכול לאכול ועוד לאכול לא מפסיק, לצערנו המצב מחריף.

תחושת אכזה מעצמי שלא מצליח בכל דבר שאני עושה בנוגע לגוף.

איבדתי שליטה על הגוף. על האוכל.

האם רק בזה איבדתי שליטה?
ממש לא. לא טוב לי בכלום, אני מתחבא בבית, לא נהנת משום מפגש חברתי, הרמתי ידיים בנוגע לכל מה שקשור למערכות יחסיים.

לא לא כולם כמוני אבל מי שמזדהה ומבין הוא איתי יחד בסירה. חשוב לא פחות שגם אלו שלא נמצאים איתנו בסירה יבינו, שלא בחרנו בזה, לא בחרנו בכך שהאוכל והגוף ינהלו את חיינו. זה פשוט קרה. אנחנו חולים בדיוק כמו כל מכור אחר וצריכים המון עזרה ואהבה.

רבים פנו ואמרו לי.. "יאללה קחי את עצמך בידיים"... "את חלשה...." "תפסיקי לרחם על עצמך"... לא! זה פשוט לא עוזר.

אני יכולה להגיד לכם אחיי ואחיותי שמה שהיה היה ועכשיו אפשר להרים  את הראש ולומר..."לא בחרתי בזה ואם הייתי יכולה הייתי מוותרת על המחלה הזאת בשנייה!!!!!"   צעקו  " אלוהים הצילו אני כל כך חסרת אונים בכל מה שקשור לאוכל" .."אני רוצה להגיד כן לחיים אבל מתקשה לעשות את זה".

באואו נעשה את זה יחד ונתחיל צעד צעד לעבר שפויות קלה.
שלכם
ענת