יש ימים בודדים בשבוע בהם אני זוכה לקבל את האוטו ולנהוג הביתה. על פניו זו באמת נראת מתנה שחוסכת לי זמן, אך לאחר שחניתי והרמתי את האמברקס, אני כבר לא כל כך בטוחה אם עדיף להיות לחוצה על להספיק לאוטובוס בזמן או להתעצבן בנהיגה כל הדרך הביתה.
את הרישיון נהיגה שלי הוצאתי בגיל 18 לאחר שעברתי תיאוריה ראשונה, 30 שיעורים, טסט ראשון. אגב, הטסט היה נוראי ויצאתי ממנו עם דמעות, הטסטר לא הפסיק להעיר לי כל הדרך אבל לא התערב לי בנהיגה, חניתי חצי מטר מהמדרכה, הייתי בטוחה שנכשלתי ובכל זאת את הרישיון שלי קיבלתי יום למחרת. מושלם. אחרי קבלת הרישיון ונסיעת ההתלהבות עם המלווה השארתי את הרישיון בצד לכמה שנים לאחר שתקף אותי פחד נוראי מנהיגה. הכול זרם לי ולא חוויתי שום קושי שהפחיד אותי, לא יתכן שנהיגה זו משימה כל כך פשוטה.
חזרתי לנהוג כשהייתי בהריון כשהחלפנו את האוטו ומשם כבר לא הייתה לי ברירה. להגה התרגלתי מהר מאוד, הוא לא כל כך התרגל אלי. בתחילת דרכי גמני השארתי כמה שריטות סקסיות על האוטו, החצי גלגל עיניים ולא התעצבן, הוא פשוט קיבל בהבנה שאני אישה ונשים לא יודעות לנהוג אבל הוא האמין בי ובהצלחה שלי לנהוג "כמו גבר". ללמד אישה בהריון לנהוג זה אתגר שהוא הצליח לעמוד בו בגבורה.
לאחר לא מעט נסיעות מבחן שהוא עשה לי בתוך העיר ועל הכביש המהיר, הראיתי שליטה בנהיגה וקיבלתי את האישור לקבל את האוטו ולנסוע לבד ממקום למקום. הכול היה טוב ויפה בלהגיע ממקום למקום עד שהייתי צריכה לחנות. אז החלה תקופת השריטות המוזרות ולצאת מהחניה עם האמברקס למעלה... קורה.
החצי שחשב שסוף סוף יקבל נחת ממני ויפסיק להיות הנהג הפרטי שלי, מסתבר לא סיים ללמד אותי ונשאר נספח קטן... חניה. זה היה פרויקט לא קל, עם הרבה עצבים בשמש הקיצית בו הוא מסביר לי איך לסובב את ההגה, ימינה, שמאלה, חניה ברברס זו חוויה. לקח עוד כמה שבועות ועוד כמה שריטות עד שלמדתי להיכנס בחניה הפיצפונת שלנו מתחת לבית שתוחמים אותה שני עמודים. בסופו של דבר למדתי לחנות ללא שריטות וחנית רברס מושלמת.
כעת, כאשר אני כבר נהגת מדופלמת הנהיגה בשבילי היא באמת שטויות. ובכל זאת, אני אישה ולעיתים אני נוסעת מהר מידי, לאט מידי, פונה חזק מידי או צמוד מידי. לפחות להגיע ממקום למקום למדתי.
הבעיה הגדולה מתחילה כשלמדתי להיות "נהגת ישראלית" כזו שנוהגת כמו נהג מונית, מעצבנת. שלמדתי שאפשר לענות לטלפון באמצע נהיגה- יש לי דיבורית, להתעסק בלכוון את כל התחנות ברדיו -בעמידה ברמזור ואפילו למדתי לעקוף משמאל. נהגת נוראית, באמת, לא מחזיקה את הנייד בזמן נהיגה ולא מכוונת תחנות ברדיו תוך כדי נסיעה וגם מתאפרת מול המראה באמבטיה ולא בראי הקטן שמעל ההגה.
אז היום, קיבלתי את הכבוד לנהוג הביתה, החצי יוצא לערב גיבוש מהעבודה ואני המאגניבה עולה על הכביש. הכול טוב ויפה, יצאתי מהחניה, עצרתי, הסתכלתי והתחלתי לנסוע, חשבתי כך לפחות עד שהגעתי לפקק הרגיל ביציאה. יש בעיה קטנה עם הפקק הזה, כולם רוצים לפנת ימינה – גם אני! ואם במקרה איתרע מזלי ואני מצליחה להשתלב בנתיב הימני אז נדפקתי לגמרי כי אני לא יכולה לעקוף. היד הנעלמה מכוונת את התועה כך שכול עוקפים ואלה שהשתלבו לנתיב הימני נדפקים, הם מחכים יותר זמן מכולם, צופרים להם "שיתקדמו כבר" "שיתנו להיכנס" ו"שיפסיקו ללחוץ על הברקס" ויסעו... אין כל כך לנסוע כי בסופו של כל פקק מחכה רמזור אחד לא נחמד.
וכך קרה גם לי, איתרע מזלי והצלחתי שלא מרצוני להשתלב בנתיב הימני מוקדם מידי וכך נתתי לכל הבוסים הגדולים שלי לעקוף אותי בלי שהם ימצמצו עם העיניים בעודם בודקים מיילים בנייד ומוסיפים לי עוד עבודה בזמן שאני נוהגת על פי הכללים, מחכה שהם ישתלבו, הנה בבקשה...
בסופו של דבר כמובן שהצלחתי לפנות ימינה ומשם הנסיעה הייתה כמעט חלקה ונעימה עד שהגעתי לקניון קטן שנפתח לא מזמן לא רחוק מביתי, יש שם נטייה מוזרה לנהגים לעצור לצד הדרך וכמה נפלא שדווקא שם יש כיכר ואין הרבה חניה והם עוצרים ומפריעים לתנועה. אהההההההההה!!!
תנו לנהוג בשקט וסעו בזהירות, אחרי כזו נסיעה מתישה התנחמתי בחניה מושלמת בלי אף התנגשות בעמוד או שריטה .דרך צלחה.