כשאני נזכרת בך. או קוראת אותך.
בכתבים ששלחת לי בימים יפים.
אני מחייכת לך.
אני קורנת ומאירה.
אני זוכרת. זוכרת היטב אותך.
אני מחייכת. אני יודעת
שמילים כאלה, יוצאות רק מתוך כוונה גמורה.
אתמול,
קפצה לי באימייל במקרה הודעה ישנה שלך.
קראתי אותה, היא נכתבה אליי בדיוק לפני שנה.
והיא יפה.
חייכתי לעצמי. ידעתי ועדיין,
כמה החיבור הזה, אמיתי מהנשמה.
פעם, זרקת לי,
חבל שאני לא יכול לחסום אותך בעוד מקומות.
חבל שאני לא יכול לחסום אותך.
רציתי לענות לך,
אי אפשר. זה כבר שם. לא תצליח לעולם.
הכנסת אותי אתה בעצמך. הכנסת אותי אתה.
ועכשיו,
במקום לשחק במלחמות אבודות,
אנחנו צריכים אהבות שמחות.
אתה צריך להניח אותי, בפינה המיוחדת שלי.
ואתה צריך לשמור. לשמור חזק. הכי חזק. שאפשר.
עליי.
את המתנה שלי. אמרת לי. את המתנה.
הייתי שם אז בשבילך. אז כשהיית צריך חברה טובה.
הייתי שם אז, ואני פה גם היום. בשבילי וגם בשבילך.
לא השתניתי יקירי, גם לא אתה.
רק הזמן, המצב, הקושי, האסון, השאירו בנו סימנים.
חרטו, והביאו עלינו ימים לא פשוטים.
ועכשיו, כשאני חושבת, ונזכרת בך, אני מחויכת ומאירה.
אני יודעת. אני מרגישה. אני גם מכירה.
מכירה אותי, מכירה אותך.
יודעת, כמה נשיקות אתה שומר לי ואני לך.
המתנה..
תקופת המתנה לא קלה. קשה לי. ההגדרה.
המתנה, מתנה. נתינה.
אני תמיד מחייכת, כשאני נזכרת בך.
כל הקמטים שלי צוחקים. כל הפנים מאירים.