בתרגום מילולי מיוונית, דמוקרטיה פירושה שלטון העם. לא אלאה את הקורא בגלגולי הפירושים שקיבלה הדמוקרטיה במרוצת הדורות (המעוניינים יכולים לעיין בערך דמוקרטיה בוויקיפדיה או במקורות אחרים)  ואגיע ישר אל ההווה במדינת ישראל. על פי הגדרתה, בישראל קיימת דמוקרטיה ייצוגית שפירושה הוא שהציבור, באמצעות הצבעה חופשית בקלפיות , מפקיד את רסן השלטון בידי נציגיו הנבחרים. תפקידי השלטון מתחלקים בין הממשלה שהיא בעיקרון הרשות המבצעת לבין הכנסת שהיא בעיקרון הרשות המחוקקת (לשתי זרועות שלטון אלו יש גם תפקידים נוספים שלא כאן המקום לדון בהם).

לפיכך, הסמכות לחוקק חוקים נתונה לכאורה בידי הכנסת, המייצגת את ציבור הבוחרים, בעוד שאכיפת החוקים נתונה בידי הממשלה (שאגב נבחרת מתוך הכנסת). נשמע פשוט, נכון? הציבור בוחר בנציגיו, חברי הכנסת, ואלה מוסמכים לחוקק בשם הציבור חוקים שעל פיהם מנהיגה הממשלה את שלטונה.

אלא שבמציאות אין הדבר פשוט כל כך, כי ב"דמוקרטיה" הישראלית הצעות חוק המועלות על ידי חברי כנסת או ועדות הכנסת לא מגיעות להצבעת המליאה לפני שדנה בהן  ועדת השרים לענייני חקיקה בראשות שר המשפטים ובהשתתפות (נכון להיום) עוד שמונה-עשר שרים. ועדה זו, האמורה על פי חוק להתכנס אחת לשבוע, מחליטה אם לחייב את חברי הקואליציה לתמוך או להתנגד לכל הצעת חוק שתועלה להצבעה במליאת הכנסת. על ידי כך קובעת הועדה למעשה את גורלו של החוק, לשבט או לחסד (עקב הרוב האוטומטי שיש לקואליציה והמנעות חבריה מהפרת המשמעת הקואליציונית).

כלומר, ועדת השרים לענייני חקיקה, שבדרך כלל נעדרים ממנה רוב חבריה  (בישיבות רבות משתתפים בפועל בין שישה לשמונה שרים בלבד ולעתים אף פחות מכך) למעשה אוכפת את החלטותיה על נציגי הציבור. יתר על כן, על פי תקנון הממשלה רשאי כל שר (ולא רק חבר בועדת השרים לענייני חקיקה) להגיש ערר על החלטת הועדה. במקרה כזה, כל עוד לא החליטה הממשלה אחרת, נחשב הדבר כהתנגדות הממשלה להצעת החוק.

בקיצור, שר אחד יכול לסכל כל הצעת חוק כראות עיניו. דמוקרטיה עאלק, אמרנו?

ראו גם מאמר של יהונתן ליס באותו נושא שהופיע בעיתון הארץ ב-6/7/2012.

ומכאן לענייננו – הצעת חוק למניעת שכחת ילדים ברכב סגור, שגובשה על ידי הועדה לזכויות הילד בראשות חבר הכנסת זבולון אורלב בדצמבר 2011 וסוכלה על ידי אחד השרים לאחר שהועלתה לדיון בועדת הממשלה לענייני חקיקה.
להלן תוכן ההודעה שמסרה לי יוזמת ההצעה, אביבית ארווץ, לאחר שפניתי אליה בעניין:
 ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הצעת חוק נהדרת כבר נוסחה, בהתאם ללוח הזמנים שנקבע בישיבה הנ"ל.
מי שעצר את הצעת החוק הוא שר התחבורה, ישראל כץ. כל עוד אין שיתוף פעולה מצידו של משרד התחבורה, לא נצליח להעביר את החוק. הסיבה היא פוליטית:
בתהליך החקיקה החוק צריך לעבור אצל ועדת השרים לענייני חקיקה. ועדה זו מתכנסת בכל שבוע ביום רביעי (אם זיכרוני אינו מטעני). בשלב זה פוסלים חברי הקואלציה חוקים לפי אינטרסים עניינים ולצערי, גם לפי אינטרסים פוליטיים קטנים יותר ופחות. הפרוטוקולים של ועדה זו חסויים ולכן אין בידינו לדעת מיהם המתנגדים להצעת החוק (גם חברי הכנסת אינם יודעים מי הפיל את הצעת החוק שלהם). לכן, שיתוף הפעולה של שר התחבורה הכרחי להבטחת תהליך החקיקה.
כל עוד ועדת השרים לענייני חקיקה סגורה בפני הציבור והח"כים, וכל עוד שר התחבורה מסרב לשתף פעולה עם החוק (הוא כמובן לא מתנגד בגלוי, אלא פשוט מיסמס את הפגישה שניסה לקבוע עמו ח"כ אורלב), לא נוכל להעביר את החוק.
לכן, עומדות בפנינו שתי אפשרויות לפעולה שניתן לשלבן יחד:
1.      למצוא את הדרך ללבו של שר התחבורה (ויש לחכות לאיוש המשרד מחדש, לאחר הקמת הקואליציה(.
2.      להפעיל לחץ ציבורי וגיוס התקשורת לעניין פתרון הבעיה המיותרת הזו. התקשורת והציבור, לצערי, מתעניינים בנושא רק כשילד נפגע מתאונה כזו, או כשיש סיפור צהוב מספיק (למשל: הורה לילד שנשכח שמוכן להתראיין, מפגש בין נהג ששכח למשפחת הקורבן וכולי).
 
בכל מקרה, חוק לא יהיה לנו לפני שיהיה שר שיתמוך בו, מסיבות של לחץ ציבורי או מסיבות פוליטיות כאלו ואחרות. בינתיים - ילדים ימשיכו להישכח ולהיפגע בתאונות שניתן למנוע אותן בקלות.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אגב, אביבית מסרה לי שזבולון אורלב הוא שהודיע לה שישראל כץ גרם לעצירת את החקיקה.

כאן אוסיף עוד כמה מילים משלי:

על עצירת חוק שמטרתו למנוע את מקרי מות ילדים שללא כל ספק נתבשר עליהם בעתיד יש לי רק מילה אחת להגיד: