אככ זה שורף בורידים אלוקים אדירים!
זה חבוי בשירים שנכתבו על אנשים אחרים,
זה נמצא בחיוך של החלמה שנעלם למול ריח שפתאום הביא איתו משב של רוח ורצח את הרדארים המחודדים של הנשמה!
פתאום כמו ילדה קטנה בא לי לרוץ לחיקה של האהבה,
לקבל ממנה חיבוק מנחם ומרצה,
לא לשחרר אלוקים לא לשחרר.
המחשבה הזו שהסתדרת גם לפני מכניסה אותך לתסביך,
אז למה לנשום עכשיו זה פשוט מכביד?
הרי היה לי קל לפני..למה עכשיו זה מרגיש כאילו אני מהלכת בלי נשמה?
אפילו הרגליים לוקחות אותי רחוק ממקומות בהם דרכו..
כי זה יציף אותי ואני ירגיש כאילו אני שוחה בירקון,
במים שיש בהם נעליים קרועות, שקיות ותחבושות מלחמה משומשות.
גם כשהלב החבוט מצמיח כנפיים חבושות ומצליח שוב להרגיש,
נאמרת איזו מילה..וואי מה עכשיו? באמת למה?
ולאכול קלישאות יותר חשוב לרגעים מפחמימות,
"זה רק אדם, מה מיוחד בו מכולם"
"אפשר גם עם מישהו אחר"
זה לא עוזר בחיי זה לא עוזר!
יש בנו פאק אנחנו בני האנוש בני האדם..
כשיש לנו משהו טוב בידיים אנחנו בוחרים לעצום עיניים..
ואז כשהן נפקחות..פוף.. זה נעלם.
אומרים שזה יעבור..
זה באמת יקרה, לא לפני שזה ישרוט לי עוד קצת את הכנפיים החבושות,
וזו הצרה..
זה יעבור..
ואז זה באמת יגמר..
התחושה הזו שגרם לך להרגיש אותו אדם.
הזיכרונות לא יצטרכו הספדה כי הם כבר לא יהיו לזיכרונות ליבה,
אלא לכאלה שיעוררו מקסימום רגשי חיבה.
רב המחשבות יחתן אותי עם חדשות,
עד שיבואו לי לאף ריחות..
שייקחו אותי לשחות בירקון הפרטי שלי..
הצרה היא שהכל עובר..הכל נגמר..
זה לא קשה לשכוח..זה פשוט מפחיד.