בעידן הקדם לאומי, אשר קדם לשסע שהחל להתהוות בתחילת המאה ה-20, היו בארץ ישראל רוב ערבי ומיעוט יהודי שחיו זה לצד זה בשלום. הקונפליקט היהודי ערבי החל להתהוות עם תחילת העלייה השנייה שהביאה עמה, מעבר לאידיאולוגיה הציונית, גם חיזוק מעשי לבניית בית יהודי לאומי בארץ ישראל. העולים הגיעו עם הבנה שעל מנת לפתור את בעיית היהודים בגולה יש להקים חברה יהודית נפרדת מהחברה הערבית, יש ליישב את שטחי הארץ ביהודים, יש לבנות את הארץ ולפתח אותה עם כוח עבודה יהודי. בפעם הראשונה נוצרה ההבנה שישנו מאבק על משאבים שכוללים פרנסה וקרקעות (סמוחה, 2001).
מאבק לאומי זה הגיע לשיאו במלחמת העצמאות בשנים 1947-8. מספר ההרוגים במלחמה זו בין היהודים לפלסטינים היה דומה, אך החברה הפלסטינית התמוטטה והתרחשו בה תהליכים של הימלטות המונית וגירוש לארצות ערב. ההתמוטטות חלה כתוצאה מחוסר הערכות נכונה של הפלסטינים, חוסר הסתגלות לשיטות הלחימה ומבנה חברתי פרימיטיבי אשר קרס במהירות כשבצידן תחושה יהודית של מלחמת אין ברירה (גלבר, 2004).
כתוצאה מההכרעה במלחמת העצמאות הפך העימות בין שתי הקהילות הלאומיות לשסע היהודי ערבי. במדינה שקמה, מצאו עצמם הערבים כמיעוט לאומי החי בתוך מדינת לאום  יהודית כששניהם מצויים בסכסוך מתמיד. מצב זה גרר אפליה, הפרדה, עוינות וחשש כלפי האוכלוסייה הערבית שנותרה בארץ. מקום המדינה ועד שנות ה-60 הייתה האוכלוסייה הערבית נתונה תחת משטר צבאי והנציגות הפוליטית התנהלה על פי דפוס של הסתגלות צייתנית. גם ביטול המשטר הצבאי ב- 1966 לא העלים את האפליה הממסדית למרות שבאופן רשמי היו הערבים הישראלים אזרחי המדינה לכל דבר. מלחמת ששת הימים חיברה מחדש את ערביי ישראל עם ערביי השטחים והביאה להתעוררות לאומית פלסטינית (סמוחה, 2001).
לאחר מלחמת ששת הימים החלו תהליכים של מודרניזציה וסוציאליזציה פוליטית בקרב ערביי ישראל. תהליכים אלו הגיעו לשיאם  באירועי יום האדמה ב-1976 בהם הוסרו מחסומי הפחד מפני השלטונות. אירועי יום האדמה הושפעו במידה רבה מתנועות המחאה של "הפנתרים השחורים", "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו" אשר החלו לתפוס תאוצה בשנים אלו (יפתחאל, 2003). בשנות ה-80 וה-90 החלו להישמע תביעות חדשות מצד ערביי ישראל להכרה כמיעוט לאומי, או להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה (יער ושביט, 2001).
בשנת 1988 פרצה האינתיפאדה הראשונה אשר העמידה את ערביי ישראל בקונפליקט בין זיקתם לעם הפלסטיני לבין נאמנותם למדינת ישראל. דרך ההתמודדות שלהם עם קונפליקט זה הייתה על ידי עזרה כלכלית לנפגעי האינתיפאדה תוך שמירה על איפוק וללא הפגנת אלימות כלפי היהודים בארץ (סמוחה, 2001). קיימת מחלוקת בקרב החוקרים בתחום האם האינתיפאדה הראשונה חיזקה או החלישה את המרכיב הלאומי פלסטיני בזהותם של ערביי ישראל (ברזילי, 2001). בשנת 1992 עם חתימת הסכמי אוסלו, חלה ירידה במרכיב הזהות הפלסטיני אצל ערביי ישראל (סמוחה, 2001).
תיאוריות מרכזיות לגבי השסע היהודי- ערבי:
"תזת הניכור ההדדי" צופה הסלמה של ערביי ישראל לכיוון האסלאם כשבמקביל ההתפתחות והמודרניזציה במדינה יחזקו את הלאומיות הפלסטינית. בנוסף לכך מניחה התזה שקיפוח  ערביי ישראל על ידי היהודים יתחזק דבר שיגרום להקצנה נוספת מן הצד הערבי.
"תזת המצוקה- משבר" גורסת כי ערביי ישראל מצויים במצב של מצוקה עמוקה בתור מיעוט מדוכא וטרם התאוששו ממשבר "הנכבה". תזה זו מניחה כי הם חיים בקהילה מסורתית למחצה  בתוך חברה מודרנית ומהווים את החלק החלש ביותר בתוך החברה הפלסטינית הכוללת. תזה זו טוענת כי ישראל היא מדינה יהודית המפלה את הערבים ולא מאפשרת להם לפתח זהות ישראלית מלאה.
"תזת ההסתגלות ההדדית" טוענת כי הערבים עוברים ישראליזציה ופוליטיזציה, תזה זו מניחה כי הם מבינים את הסטנדרטים היהודים ולכן מרסנים את המרכיב הפלסטיני בזהותם ומחזקים את המרכיב הישראלי. על פי תזה זו היהודים מתקרבים אל הערבים ומוכנים לשלבם בחברה ולכבד את זכויותיהם, אם כי השינוי אינו סימטרי והמיעוט הערבי מבצע את מרב השינויים ( סמוחה, 2001 ).
נרטיבים וזהויות:
הזהויות השונות של תושבי ישראל הינן פועל יוצא של הנרטיבים השונים של המגזרים בארץ. הזהות הקולקטיבית הישראלית מאמצת ברובה את האידיאולוגיה הציונית ואת הנרטיב היהודי ציוני. לעומת זאת, זהותם של ערביי ישראל הינה סוגיה מורכבת יותר. הערבים בישראל משייכים עצמם לארבע קבוצות שייכות בסיסיות: ערבי, פלסטיני, מוסלמי, ישראלי, המושפעות מארבעה מישורים מרכזיים: המקומי, הארצי, האזורי והדתי (אל חאג', 2000).
 הנרטיב היהודי – ציוני: הארץ הייתה שוממה והיהודים שבו למולדתם ההיסטורית. הערבים יכלו לממש את זכויותיהם הלאומיות בכל אחת ממדינות ערב הרבות, אך ברשעותם ובחוסר תבונתם לא הכירו בזכות היהודים על הארץ.
הנרטיב הערבי ישראלי רואה ביהודי את התוקפן ובערבי את הקורבן. הערבים הם תושבי הארץ מאות בשנים ובעליה האמיתיים של הארץ, היהודים הם מתנחלים וכובשים אשר הגיעו מאירופה וגזלו באופן אכזרי את שטחי הארץ מתושביה הערבים. מלחמת העצמאות היא אסונם של ערביי הארץ- "הנכבה" בה גורשו רבים ואבדה  זכותם הלאומית (סמוחה,2001 ).
 ישנן שלוש גישות המנסות להסביר את זהותם של ערביי ישראל, הראשונה היא גישת הקונפליקט שטוענת כי הזהות הלאומית-ערבית והזהות האזרחית-ישראלית עומדות בסתירה, ולכן כל עוד מדינת ישראל מגדירה עצמה כמדינה יהודית זהותם של הערבים בארץ לא תוכל להיות ישראלית במלואה. הגישה הבאה הינה גישת הזהות הפלסטינית המודגשת, גישה זו סוברת כי ערביי ישראל נאלצים לאמץ זהות פלסטינית ולא ישראלית מכיוון שנשללת מהם הזהות הישראלית מעצם אופייה היהודי של המדינה. הגישה השלישית ,גישת אי התלות בין הזהויות מאמינה כי הזהויות הישראלית והפלסטינית אינן עומדות בסתירה זו לזו ונמצאות על רצפים נפרדים כך שתהליכי ישראליזציה יחזקו את הזהות הישראלית ובמקביל תהליכי הפלסטיניזציה יחזקו את הזהות הפלסטינית (סמוחה, 2001).
 
מקורות:
 
סמוחה, ס. (2001). יחסי יהודים ערבים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בתוך יער,א ושביט, ז.  (עורכים) (2001). מגמות בחברה הישראלית.(עמ' 231-280). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
 
גלבר, י. (2004 ). קוממיות ונכבה, אור יהודה: כינרת, זמורה- ביתן ודביר.
 
רכס, א. (2003). תהליכי שינוי פוליטיים לאומיים בקרב הערבים בישראל כרקע לאירועי אוקטובר 2000 . בתוך אוסציקי –לזר,ש וגאנם, א. (עורכים) (2003). עדויות אור.(עמ' 13-49). ירושלים:  כתר.
 
יפתחאל, א. (2003).שאלת הקרקעות והתפתחות היחסים בין המיעוט הערבי למדינת ישראל. בתוך אוסציקי –לזר,ש וגאנם, א. (עורכים) (2003). עדויות אור.(עמ' 162-183 ). ירושלים : כתר.
 
דיכטר, ש. (2003). היחסים בין יהודים לערבים כגורם באירועי אוקטובר 2000. בתוך אוסציקי –לזר,ש וגאנם, א.(עורכים) (2003). עדויות אור. (עמ' 122-142 ) ירושלים : כתר.
 
אל חא'ג ,מ. (2000). מאמר, בתוך גביזון, ר והקר, ד. (עורכות) (2000). השסע היהודי הערבי בישראל- מקראה.(עמ'  13-33). ירושלים : המכון הישראלי לדמוקרטיה.
 
גאנם, א. (2003). המשטר בישראל ומצוקתו הפוליטית של המיעוט הערבי פלסטיני. בתוך אוסציקי –לזר,ש וגאנם, א.(עורכים) (2003). עדויות אור.עמודים.ירושלים : כתר.
 
יער, א, ושביט, ז. (2001). חברה מרובת שסעים. בתוך יער,א ושביט, ז.  (עורכים) (2001). מגמות בחברה הישראלית. (עמ' 1105-1188). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
 
ישראלי, ר. (2003). הפלסטינים בישראל: אותות הסערה. בתוך אוסציקי –לזר,ש וגאנם, א. (עורכים) (2003). עדויות אור. (עמ' 143-161 ) ירושלים : כתר..
 
אוסצקי לזר, וגאנם,א. (2003).הקדמה לספר "עדויות אור"- 7 חוות דעת מקצועיות שהוגשו לוועדת אור. בתוך- אוסצקי –לזר,ש וגאנם,א.(עורכים) (2003 ). עדויות אור. (עמ' 6-12). ירושלים: