כל בית מאושר נתקל ברגעי שבר, סערה שמעוררת את הקלים בעצבייך ואת הצורך בקלות רבה יותר להפוך את   ילדיך  לגובלן על הקיר.
אין מדובר חלילה בדברים ברומו של עולם, נהפכו  איך אומרים "ה' נמצא בפרטים הקטנים"
"יפתי תתלבשי בבקשה" אני מבקשת בורגע ושלווה מביתי הקטנה ובתגובה האושר מותחת את כתפיה, מעוותת את פרצופה ועונה בהתרסה  "לא רוצה" .
"נו מתוקה, אמא ממהרת לעבודה", אני מנסה שוב בתחינה.
"לא רוצה" עונה החצופה ומסובבת לי את פרצופה, כמובן שגם אבא מנסה אבל מקבל יחס די דומה.
אני סופרת עד שלוש אולי עד מאה ומסבירה לעוללה בצורה מאוד מאוד יפה, אסרתבית ואיננה משתמעת לשני פנים שעכשיו די למשחקים ומיד ועכשיו ולא עוד רגע או שניה היא באה להתלבש ו.."אני לא רוצה לשמוע אף מילה".
אני חושבת שכבר כולכם מבנים שאני נמצאת כרגע בבעיה על בעיה כי עכשיו גם עצבנתי אותה ולכל ההמולה מצטרף גם בכי טורדני לחגיגה.
ולבסוף למרות שאני לא מאמינה וזה נוגד את כל מה שאני מאמינה בו, אני מוצאת את עצמי משחדת את הקטנה כדי שאוכל להתקדם וגם ללכת הבוקר לעבודה.
סוף סוף יוצאים...אמא, אבא  מותשים, עייפים ועצבנים ועוללה קטנה שהולכת בראש התור מרוצה מעצמה.
ובליבי אני מבטיחה שממחר אני לא מוותרת, שתתצעק ותשתולל הגברת, אחראי הכל אני המבוגר האחראי, אבל, ו...חוזר חלילה...ה' מסתכל טוב טוב פנימה ויודע טוב ממני שאלוהי הפרטים הקטנים יתנהל בדומה גם בימים הבאים.